ת"א 12237-11-20

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת המדינה להסיר את ידו של המנוח, איסמעיל, מחלקת אדמה, להרוס בית שנבנה עליה ולהשיב את הקרקע למצבה הקודם תוך תשלום דמי שימוש, בשל מורכבות פרוצדורלית שהתעוררה בעקבות מותו של איסמעיל. המורכבות נבעה מהיעדר ישות משפטית שתחליף את איסמעיל כנתבע, כאשר יורשיו טרם נקבעו. המדינה טענה כי יורשיו הפוטנציאליים של איסמעיל מתחמקים מהחוק בכך שאינם מגישים בקשה לצו ירושה. עם זאת, השופט קבע כי המדינה לא סיפקה ראיות מספיקות כדי לאשר את זהותם של יורשים פוטנציאליים אלה. פסק הדין משרטט בפני המדינה שתי אפשרויות: הראשונה, בקשה להכללת היורשים הפוטנציאליים כמחליפים לאסמאעיל, דבר שאינו אפשרי במקרה זה בשל היעדר ראיות תומכות. האפשרות השנייה היא שהמדינה תפתח בהליך לקביעת זהות היורשים, עליו ממליצה השופטת, שכן הדבר יצדיק דחיית הדיון עד לבירור זהותם. השופט מדגיש כי ההסכם הפרוצדורלי הנוכחי, שהושג כשאיסמעיל היה בחיים, יעמיד את הנתבעים החדשים בעמדת נחיתות בשל השלב המתקדם של התביעה, ולכן יש להגיש תביעה חדשה לאחר איתור היורשים. עוד מציינת השופטת כי בעוד שניתן לתבוע את הסעד הכספי של דמי שימוש כנגד היורשים כתחליף לאסמאעיל, הסעד העיקרי של הוצאת ידו מהקרקע אינו ניתן להעברה אליהם ויחייב תביעה אישית. כדי להימנע מהליך לא יעיל ומסורבל, השופט פוסק לעצור את ההליך הנוכחי ולדחות את התביעה מבלי לפגוע בה, ומאפשר למדינה להגיש תביעה חדשה לאחר קביעת היורשים, כאשר הראיות הקיימות נשמרות לעיזבון. פסק הדין אינו פוסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.