ע"א 5630/90

תקציר

בפסק הדין עסק בית המשפט העליון בערעור ובערעור שכנגד על חוזה הפצה ארוך שנים בין סוכן (המערערת) לבין יבואן מוצרי חשמל (המשיב). המערערת הייתה הסוכנת העיקרית שהפיצה את מוצרי סוני של המשיבה בצפון הארץ במשך קרוב לעשרים שנה. עם זאת, המערערת הייתה מעורבת גם ביבוא מוצרים מתחרים, דבר שהביא להפרת חוזה. הערכאה הנמוכה יותר, ובעקבותיה בית המשפט העליון, הגיעו למסקנה כי הפרה זו מצדיקה את החלטת המשיב לבטל את החוזה ללא פיצוי. ליבת הסוגיה הייתה האם פעולותיה של המערערת, ובפרט הקמת חברה שייבאה מוצרי אי.טי.טי מתחרים, הפרו את תנאי החוזה. בית המשפט מצא כי למרות שהחוזה כיסה בתחילה היקף מוגבל, עם הזמן, שני הצדדים הכירו בהרחבתו גם למוצרי טלוויזיה. התקשרותה של המערערת עם מותגים מתחרים היוותה הפרה של חובה מפורשת שלא למכור מוצרים דומים. זאת ועוד, נדחתה תביעתו של המערער לתשלומי עמלה נוספים, שכן הוא התמהמה בהעלאת סוגיה זו עד לאחר סיום החוזה, דבר המצביע על הסכמה משתמעת להסדר העמלה. בית המשפט סבר כי הדין החל הוא זה שקדם לדיני החוזים העדכניים יותר, נוכח חידושו הבלתי מוגבל בזמן של החוזה לפני חקיקת חוקים חדשים. הוא הדגיש את ההשפעה המשמעותית של התנהגות על תיקונים כתובים במונחים חוזיים, והדגיש כי דפוסי התנהגות מתמשכים יכולים לשנות ביעילות את פרשנות החוזה. פסק הדין דן גם בפרקטיקות שיפוטיות, וציין כי ערכאות גבוהות יותר בדרך כלל אינן מתערבות בקביעות מבוססות עובדות של ערכאות נמוכות יותר או בפסיקת עלויות ושכר טרחה, אלא אם קיימות נסיבות חריגות. משכך, הן הערעור על ההפרה והן הערעור שכנגד בעניין שיעורי ההוצאות נדחו, תוך קיום פסק הדין הראשוני וחיזוק זכותה של המשיבה לסיים את החוזה כדין.