ע"א 954/93

תקציר

בסכסוך משפטי הנוגע לזכויות קניין, המערערת, אם במקצועה, העבירה את זכויות החכירה שלה בדירה לבתה באמצעות תצהירים, תוך רישום ההעברה במינהל מקרקעי ישראל אך לא בלשכת רישום המקרקעין. שנים לאחר מכן, האם ביקשה לבטל את העסקה, בטענה להונאה בכך שהאמינה שהיא חותמת על צוואה. בית המשפט הראשון פסק נגד האם, ובית המשפט העליון בחן את התיק. בית המשפט לא מצא ראיות לתרמית מצד הבת וקבע כי אמנם ננקטו הצעדים הדרושים להעברה, אך המתנה לא הושלמה שכן היא לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, והיוותה התחייבות ולא עסקה שהושלמה. על פי חוק המתנות, ניתן לבטל התחייבות כזו אם מצבה של המקבלת אינו מחמיר, אך חוסר המעש הממושך של האם הצביע על ויתור על זכותה לחזור בה. היעדר רישום מלא בשל חובות עירוניים שלא שולמו שיחק גם הוא תפקיד, כאשר חוסר יכולתה הכלכלית של הבת לסלק חובות אלה עיכב את השלמת הרישום. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של האם וקבע כי הבת יכולה לרשום את הדירה על שמה, ובמידת הצורך יכול נציג מטעמה לפעול בשם האם לרישום מסמכים. השופט טל הדגיש כי מקרה זה מדגיש את הפער המשפטי שבו רישומים במינהל מקרקעי ישראל אינם שקולים לרישום בלשכת רישום המקרקעין, ומציע ביקורת חקיקתית לשם עקביות משפטית. פסק הדין ממחיש את הניואנסים של דיני הקניין ומדגיש את החשיבות של רישום מלא ותקין למניעת סכסוכים משפטיים.