בג"צ 9539/10

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה נגד החלטת ממשלת ישראל 2371. ההחלטה הכריזה על העיר לוד כבעלת עדיפות לאומית והתוותה תוכנית לפיתוחה, שכללה הנחיות לגיבוש תכנית אכיפה לבנייה בלתי חוקית והסגת גבול בעיר, עם הוראות פינוי והריסה. בעתירה, שהוגשה על ידי 75 ערבים תושבי לוד, נטען כי ההחלטה מפלה, בלתי סבירה ובלתי מידתית, ואינה עומדת בתהליכי קבלת ההחלטות הנדרשים. עוד נטען, כי יישום ההחלטה יוביל לפינויים והריסות המוניים, דבר שעלול לסכן את הסדר הציבורי. עם זאת, בית המשפט מצא בעתירה מספר פגמים מהותיים שהצדיקו את דחייתה על הסף. ראשית, העותרים לא מיצו את הסעדים המינהליים, ואף לא הציגו את מלוא הרקע העובדתי שהוביל לפינויים של חלק מהעותרים, תוך יצירת הרושם כי החלטת הממשלה היא העילה היחידה. בנוסף, העתירה כללה טענות שניתן היה להעלות בבתי משפט אחרים, והעותרים לא פנו לממשלה טרם הגשת העתירה. בית המשפט הדגיש כי החלטת הממשלה לא הייתה פשטנית כפי שהציגו אותה העותרים, והיא כללה הוראות לשיפור המצב בלוד ולטובת כלל תושביה. מטעמים אלה נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך דין למשיבים.