ע"א 2595/00

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, אשר קבע כי המשיבים – חברי מושב שדי חמד – זכאים להיחשב כנישומים על פי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל 612 (13.10.93), הידועה גם כהחלטה המיטיבה. המשיבים הגישו בקשה מרוכזת עם המסמכים המתאימים ליהנות מההחלטה האמורה ביום 14.1.96. עם זאת, שבוע לאחר מכן הוצא צו מניעה האוסר על שיווק מגרשים במושב. צו המניעה הוסר באופן חלקי ביום 22.2.96, והמשיבים פנו למערערת – מינהל מקרקעי ישראל – ביום 20.11.96, בדרישה לאפשר להם לרכוש מקרקעין בהתאם לתנאי ההחלטה המיטיבה וטענו כי רשלנות המינהל מנעה מהם לעשות כן קודם לכן. בית משפט השלום פסק לטובת המשיבים, מצא את המערערת רשלנית בטיפול בעניינם של המשיבים והורה לאפשר להם לרכוש את הקרקע על פי תנאי ההחלטה המיטיבה. בערעור מסכימים השופטים עם קביעת בית משפט השלום כי המערער התרשל וכי טענת המשיבים מוצדקת. נמצא כי המשיבים הגישו את בקשתם ואת המסמכים התומכים בהם במועד, והמערערת אף החלה לטפל בבקשה טרם מתן צו המניעה. השופטים מותחים ביקורת על חוסר המאמץ של המערער לקדם את בקשת המשיבים בתקופה הרלוונטית ומציינים כי לא הציגו כל ראיה המצדיקה את שיהוים. בנוסף, דנים השופטים בסעד המבוקש על ידי המשיבים ומגיעים למסקנה כי מאחר שחוזי הפיתוח שנחתמו בין הצדדים התבססו על החלטה אחרת – החלטה 737 – ומעולם לא בוטלו, אין המשיבים זכאים להחזר תשלומיהם. החוזים, אפוא, נותרו בתוקפם, ותביעת המשיבים להשבה אינה ישימה במקרה זה. תחת זאת, אם מבקשים המשיבים לתבוע פיצויים בגין רשלנות המערערת, עליהם לעשות כן בבית משפט מוסמך נפרד. לבסוף, מסכימים השופטים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר שלא לייחס כל אשם למושב וקובעים כי רשלנות המערער הייתה הסיבה היחידה לעיכוב. לפיכך, פסק דינו של בית משפט השלום מתקבל, למעט הסעד שניתן, אשר בטל כעת.