ע"פ 4186/93

תקציר

המערער עמד בפני אישומים פליליים רבים והורשע בשבעה מהם בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא ערער על הרשעות אלה ועל גזר דינו מכמה נימוקים. ראשית, טען כי היה צריך לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית פסיכיאטר שבדק את העד המרכזי נגדו. סירובו של השופט, טען, פגע בזכותו למשפט הוגן ופגע בהגנתו. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו וציין כי הבדיקה הפסיכיאטרית הוגשה כראיה ובא כוחו של המערער לא הוכיח כיצד בדיקה נוספת של המומחה הייתה מסייעת לעניינו. החלטת השופט שלא לאפשר את החקירה הנגדית הייתה פרוצדורלית ולא פגעה בהוגנות המשפט או בזכויותיו של המערער. בנוסף, טען המערער כי עדותו של העד העיקרי, שהיה לוקה בנפשו, מחייבת ראיות נוספות המאששות כל אחד מהאישומים. בית המשפט דחה גם טענה זו, תוך שהוא מצטט ראיות עצמאיות שאימתו את גרסתו של העד לפשעים ואת הודאתו של המערער עצמו באחד האישומים, אשר תמכו באמינותו של העד בכל האישומים. בית המשפט הגיע למסקנה כי ההרשעות היו מוצדקות על סמך הראיות. עם זאת, היא מצאה לנכון בערעור לעניין חומרת העונש, בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ובהזדמנות לשיקום. לפיכך הפחית בית המשפט את תקופת המאסר בשנה. בעקבות זאת נדחה הערעור על ההרשעה, והעונש שונה לארבע שנים וחצי, עם שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.