ע"א 416/62

תקציר

מדובר בסכסוך רכושי בין בני הזוג נסים לוי ויצחק לוי. בשנת 1941 שכר יצחק לוי מחצית מגרש ריק בבעלות נסים ואדם נוסף, שבתאי בחר. בשנת 1952 הרחיב יצחק את שימושו במגרש ללא רשות ובנה בו צריף. בשנת 1957 רכש את חלקו של שבתאי במגרש, והפך לבעלים משותף עם ניסים. בשנת 1959 ביצע יצחק עבודות בנייה נוספות במגרש. לאחר מכן תבע ניסים לוי צו הריסה, שנדחה על ידי בית משפט השלום, והחלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. נסים ערער לבית המשפט העליון וטען כי לערכאה נמוכה יותר יש שיקול דעת מלא להיעתר לבקשתו להריסה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, בנימוק של סמכויותיהם השוויוניות של בתי המשפט והעובדה שיצחק, כשותף בנכס, אינו יכול להיחשב גזלן. פסק הדין דן גם בשיקול הדעת של בתי המשפט בתיקי הון עצמי ובתחולת המג'לה ודינים נוספים הנוגעים לנכסי שותפות. בית המשפט מצא כי מאחר שניתן להסיר את התוספות לנכס ללא פגע, והריסתן תגרום נזק כלכלי רב ליצחק, בקשתו של ניסים להריסה מיידית הייתה לא ישרה ולא שוויונית. יתר על כן, ניתן פשוט לחלק את העלילה בין השותפים, וזה יהיה פתרון צודק יותר. לפיכך נדחה הערעור, ונסים חויב לשלם את שכר טרחתו של יצחק.