ע"פ 3958/08

תקציר

פסק הדין סובב סביב ערעור הקשור לתיק הנוגע לזיכרונות מודחקים של התעללות מינית. המערער טען כי היה על בית משפט קמא לבחון מחדש את ממצאי המהימנות של המתלוננת, אך בית המשפט הבהיר כי הבדיקה התמקדה בשאלה האם חוות דעת מומחים שהוצגו יכולות לשנות את תוצאות פסק הדין המקורי, ולא בהערכת מהימנות מלכתחילה. עדותה הראשונית של המתלוננת נחשבה אמינה; עדותה, עקבית וקוהרנטית, גובתה בתגובה רגשית חזקה ונתמכה בראיות חיצוניות. עימות עם המערער חשף את סערת הנפש של המתלוננת ואת הרשעותיה בנוגע להתעללות שעברה. בית המשפט הדגיש את ההבדל בין הערכת המהימנות העובדתית של הזיכרון לבין הערכת המהימנות. סנגורו של המערער הציע להסתמך על תיאוריות זיכרון כוזב, אך בית המשפט העדיף את חוות דעתם של מומחי התביעה, שתיארו את הסימפטומים וההתנהגויות התואמים את אלה של נפגעות התעללות מינית ולא מצאו בסיס מספיק לטענות בדבר זיכרון כוזב הנובע מסוגסטיות. ראיות תומכות נוספות כללו רישומים ביומנה של המתלוננת שקדמו לזיכרונותיה המודחקים והראו התאמה לחוות דעת מומחים על קורבנות גילוי עריות. בית המשפט הכיר בסתירות קלות, אך מצא ראיות תומכות משמעותיות המאששות את אמינות זיכרונה של המתלוננת. גזר הדין שקל את חומרת העבירות שבוצעו ואת הנזק ארוך הטווח שנגרם, והערעור על קיצור העונש נדחה, כאשר בית המשפט עמד על החשיבות של שיקוף חומרת העבירה בעונש.