עב"י 3122-04-24

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת לעובדי מדינה בעניין עבירות משמעת שבוצעו על ידי איש חינוך המועסק על ידי משרד החינוך. המערער הורשע בכך שהפגין קרבה רגשית בלתי הולמת לתלמיד קטין, לרבות התכתבויות והודעות בלתי ראויות שנשלחו באמצעות אחרים, תוך חציית גבולות היחסים הראויים בין מורה לתלמיד. אמצעי המשמעת שהטיל בית הדין כללו נזיפה חמורה, פיטורים בפיצויים ופסילה מלהחזיק בתפקידים מסוימים בשירות המדינה לתקופות שנעו בין שנתיים לשלוש וחצי שנים. המערער העלה בערעורו שתי טענות. ראשית, הם טענו כי פג תוקפן של עבירות המשמעת, תוך הסתמכות על סעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת), הקובע תקופת התיישנות של שנתיים. המערער טען כי יש לספור את התקופה מהמועד שבו החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום פלילי, שהיה למעלה משנתיים לפני ההליך המשמעתי. אולם, בית המשפט דחה טענה זו ופירש את החוק כעוסק בשיהוי ולא בהתיישנות. נפסק כי הידע הנדרש ליזום את תקופת השנתיים חייב לבוא מבעלי תפקידים ספציפיים המנויים בחוק, ואין די במודעות גרידא של גורמים אחרים. בנוסף, מועד הידיעה נחשב למועד חקירתו של המערער בנציבות שירות המדינה, שהיה בתוך שנתיים ממועד ההליך המשמעתי. שנית, המערער טען כי גזר הדין היה חמור יתר על המידה ולא שקל כראוי את מלוא החרטה והנסיבות האישיות שלהם, ואף לא את התנהלותם הבעייתית של גורמי התביעה. עם זאת, בית הדין אישר את העונש, בהתאם לעיקרון של אי התערבות באמצעי משמעת שהטיל בית הדין, אלא בנסיבות חריגות. נמצא כי בית הדין איזן כראוי בין כל השיקולים, והאמצעים שהוטלו לא נמצאו בלתי סבירים או בלתי מידתיים. לפיכך, הערעור נדחה במלואו.