ת"א 3472-08-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, המתמקד בעקרונות המשפטיים והחידושים המשפטיים, בהתבסס בלעדית על הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה בת"א 3472-08-20 מטלס ואח' נ' מזרחי ואח'** **1. מבוא ורקע עובדתי:** ההחלטה עוסקת בבקשת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לפסילת השופט (כבוד השופט אריאל ברגנר) מלדון בתיק, מכוח סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), בשל "חשש ממשי למשוא פנים" הנובע מ"דעה קדומה" ו"התרשמות מוקדמת" של השופט מהנתבע. התיק עניינו בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. טרם הגשת כתב ההגנה, הגיש הנתבע בקשה להכרה בחסינותו כעובד ציבור ולהחלפתו בוועד המקומי, בקשה שנדחתה, ולאחריה נמחק הנתבע 2 (הוועד המקומי) מההליך. **2. עילות הפסלות הנטענות על ידי הנתבע:** הנתבע מבסס את בקשת הפסילה על שתי עילות עיקריות: * **גיבוש דעה קדומה והתרשמות מוקדמת:** הנתבע טוען כי השופט גיבש דעה "מגובשת ונעולה" בנושאים שבליבת התביעה עוד בטרם התקיים הדיון המהותי. כראיה, הוא מצטט קביעה מהחלטת ביניים קודמת של השופט, לפיה הנתבע, בבחירתו לנקוט במילים פוגעות, פעל "בחריגה מהרשאה כלשהי ובחריגה בוטה מכל מסגרת 'מילוי תפקיד שלטוני'". לטענת הנתבע, קביעה זו, והקביעה כי הפרסום פוגע במלאכתו ופרנסתו של התובע, מעידות על כך שהשופט הגיע למסקנה כי תנאי חוק איסור לשון הרע מתקיימים. * **קיומה של קרבה ממשית בין השופט לבין גורמים המעורבים בתיק:** הנתבע טוען כי השופט פסל עצמו מלדון בתיק אחר בשל היכרות אישית עם מר יוסי דגן (ראש המועצה האזורית שומרון) ומר חיים בלומנפלד (חבר הנהלת הוועד המקומי שערי תקווה). מכיוון שבפרסום נשוא התביעה נכללים גם שמותיהם ותמונותיהם של גורמים אלו, הרי שיש להחיל את עקרון הפסילה גם כאן. הנתבע מפנה לחמישה הליכים קודמים בהם התעוררה סוגיית הפסלות, כולל הגשת תלונה לוועדה לבחירת שופטים. **3. טענות התובעים בתשובתם:** התובעים מתנגדים לבקשת הפסילה וטוענים כי: * **הנתבע הוא "מבקש פסלות שופטים סידרתי":** הם מפרטים שורה ארוכה של בקשות פסילה שהגיש הנתבע כלפי שופטים שונים בבתי משפט שונים, ומצטטים החלטת בית המשפט העליון (בש"מ 297/18) המתייחסת להתנהלות זו כ"מנהג קבוע" ו"פסול מעיקרו". * **הנתבע פעל בחוסר תום לב דיוני:** התובעים טוענים כי הנתבע ידע על עילות הפסלות הנטענות עוד טרם ההחלטה בבקשת החסינות, אך המתין להעלאת הטיעונים עד לאחר ההכרעה, בניגוד לחובה להגיש בקשת פסלות בהזדמנות הראשונה. * **החלטת החסינות נדרשה לצורך ההכרעה בה:** התובעים טוענים כי החלטת השופט בבקשת החסינות נדרשה לצורך בחינת התקיימות תנאי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (חוק איסור לשון הרע), ולא מעידה על גיבוש דעה סופית לגבי לגופו של עניין. **4. דיון והכרעה של בית המשפט:** כבוד השופט ברגנר דוחה את בקשת הפסילה. הנימוקים המרכזיים להחלטתו הם: * **המבחן האובייקטיבי לחשש למשוא פנים:** בית המשפט מיישם את המבחן הרווח בדין, לפיו המבחן לבחינת טענת פסלות הוא "חשש ממשי למשוא פנים מבחינה אובייקטיבית", כאשר הראיות להוכחתה חייבות להיות "משמעותיות ורציניות". * **החלטת החסינות כהליך ביניים הכרחי:** השופט קובע כי כל הקביעות שנעשו בהחלטת החסינות נדרשו לצורך בירור הסוגיה המשפטית שהייתה על הפרק – קיומם של תנאים בחוק איסור לשון הרע, ובפרט מעשה שנעשה במסגרת תפקיד שלטוני. קביעות אלו נועדו לבירור הנימוקים ואינן משליךות על ההכרעה בהליך העיקרי, ואינן מעידות על "משחק מכור". כמו כן, השאלה העובדתית והמשפטית כעת אינה זהה לזו שנדונה בהליך הביניים. * **זכותו של בית המשפט לומר דברים נוקבים:** השופט מבהיר כי לבית המשפט שמורה הזכות להביע דברים נוקבים בהחלטותיו כאשר הדבר נדרש להבהרת ההכרעה, ואין בכך כשלעצמו ליצור עילת פסלות. * **התנהלות הנתבע וחוסר הרלוונטיות של הליכים קודמים:** השופט דוחה את טענות הנתבע בנוגע להליכים קודמים והגשת תלונה לוועדה לבחירת שופטים. נפסק כי עצם העובדה ששופט דן בהליכים קודמים עם בעל דין, או שהוגשו תלונות נגדו, אינה מהווה כשלעצמה עילת פסלות. המבחן הוא חשש אובייקטיבי למשוא פנים, ולא תחושה סובייקטיבית של הנתבע. בית המשפט מחויב לדון בהליכים על פי דין. * **היכרות עם מר דגן ומר בלומנפלד:** השופט קובע כי למרות קיומה של היכרות אישית עם מר יוסי דגן, היא אינה מספיקה כדי להקים עילת פסלות, שכן מר דגן אינו צד להליך ואינו צפוי למסור עדות. בנוגע למר בלומנפלד, נקבע כי ההיכרות אינה עולה כדי קרבה ממשית המקימה מניעות או עילת פסלות. הדבר מובחן מהחלטה קודמת של השופט (ת"א 50110-03-17), בה הוכרע כי מר דגן היה "עד מרכזי" בהליך אחר, דבר שהצדיק את הפסילה. **5. חידושים ודגשים משפטיים:** * **יישום הסטנדרט האובייקטיבי של "חשש ממשי למשוא פנים":** ההחלטה מדגישה את הסטנדרט המחמיר הנדרש להוכחת עילת פסלות, המבוסס על מבחן אובייקטיבי של חשש ממשי, ולא על תחושה סובייקטיבית של הנתבע. הדבר מהווה חיזוק לעיקרון לפיו בית המשפט מחויב לדון בתיקים אלא אם כן הוכחה עילת פסלות מובהקת. * **הבחנה בין הליך ביניים להליך עיקרי:** ההחלטה מבהירה כי קביעות של בית המשפט בהליכי ביניים (כגון בקשת חסינות) נועדו לצורך ההכרעה בסוגיה הספציפית של הליך הביניים, ואין בהן כדי "לנעול" את דעתו של בית המשפט לגבי גופו של עניין. הדבר קריטי לשמירה על יעילות ההליך השיפוטי ולאפשר לבית המשפט לבצע את תפקידו. * **התמודדות עם תופעת "מבקש פסלות שופטים סידרתי":** בית המשפט מביע עמדה ברורה כלפי התנהלות הנתבע, המזהה כי הוא נוהג להגיש בקשות פסילה באופן תדיר. הדבר נועד להרתיע מפני שימוש לרעה בהליכי משפט. ההתייחסות להחלטת בית המשפט העליון מדגישה את הצורך בזהירות ובבדיקה קפדנית של בקשות פסילה, במיוחד כאשר הן מוגשות באופן שיטתי. * **הבחנה בין היכרות אישית לבין קרבה ממשית המקימה מניעות:** ההחלטה מציגה את הדיוק הנדרש בהפעלת סעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט. הניתוח מבחין בין היכרות כללית לבין "קרבה ממשית" או "עד מרכזי", תוך קביעה שהיכרות אישית אינה בהכרח מקימה מניעות, אלא אם כן היא עומדת בתנאים המחמירים של החוק. זאת, בניגוד למקרה קודם בו מר דגן היה עד מרכזי. * **זכותו של בית המשפט לבקר התנהלות:** השופט מבהיר כי הבעת ביקורת נוקבת על התנהלות צד, כולל שימוש בביטויים כגון "חריגה בוטה", אינה מקנה אוטומטית עילת פסלות, כל עוד הביקורת מוצדקת ביחס להליך. * **השלכות של שימוש לרעה בהליכי משפט:** בית המשפט מטיל הוצאות משמעותיות על הנתבע, תוך נימוק כי השימוש בתצהירו בטענה על "31 מניפולציות משפטיות" מהווה "שימוש לרעה בהליכי משפט" ו"זילות בית המשפט". הדבר מהווה אזהרה לבעלי דין מפני הסלמה רטורית בלתי מוצדקת. **6. סיכום:** ההחלטה מגלמת יישום של עקרונות יסוד בדין הישראלי הנוגעים לפסילת שופט. היא מדגישה את הצורך באובייקטיביות, את ההבחנה בין הליכי ביניים להליך מהותי, ומוקיעה שימוש לרעה בהליכי משפט. השופט ברגנר מציג קו ברור נגד ניסיונות לפסול שופטים ללא עילה מוצדקת, תוך שמירה על האינטרס הציבורי של דיון הוגן ויעיל. הטלת ההוצאות על הנתבע מחזקת את המסר כי שימוש בוטה ולא מכבד בהליכי משפט נושא בחובו השלכות כלכליות.