ע"פ 2495/07

תקציר

המערער הורשע בהפעלת עסק ללא רישיון ובזיהום מקורות מים ציבוריים, ולאחר מכן הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. הערעור מערער על ההרשעה בזיהום מים, וטוען כי יש לסמוך על גרסת המערער לאירועים, וכי יש לדחות את ממצאי המעבדה והבדיקות שהוצגו כראיות. עם זאת, השופטים מסכימים פה אחד עם החלטת בית משפט קמא, ואינם מוצאים עילה להתערב בממצאיו העובדתיים על בסיס מהימנות העדים. השופטים מדגישים כי די בהתבטאויותיו של המערער עצמו ובהוראות חוק המים כדי להרשיעו. זאת ועוד, טענת המערער בדבר אכיפה בררנית על ידי הרשויות נדחית, שכן היא לא נתמכה בראיות, ואכיפה חלקית אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית פסולה או שרירותית. השופטים דוחים גם את טענת המערער בדבר גזר הדין, שהקנה לו זכות לומר את המילה האחרונה לפני מתן גזר הדין, שכן היא לא באה לידי ביטוי ברישומים שהמערער ביקש זאת, וממילא הליך גזר הדין היה מקיף ובלתי מוטה. לבסוף, מסכימים השופטים עם גזר דינו של בית משפט קמא, העולה בקנה אחד עם אמות המידה המקובלות בעבירות מסוג זה, ומדגישים כי הגנה על הסביבה מפני מזהמים כלכליים מחייבת החמרת הענישה. מטעמים אלה, הערעור נדחה על כל חלקיו, ומאשר את הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא.