בג"צ 162/72

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוק הגנת הדייר ולתקנות הנוגעות לשיעורי שכירות מקסימליים לעסקים. החוק מעניק לממשלה את הכוח לבחור אילו סוגי עסקים יהיו פטורים משכר הדירה המקסימלי, ללא כל סייג. סמכות זו מעוגנת ברשות המבצעת של המדינה וכפופה לביקורת הכנסת. בג"ץ קבע כי יש לפסול חקיקת משנה שנעשתה על ידי הממשלה רק בשל חוסר סבירות במקרים קיצוניים שבהם היא בלתי צודקת בעליל וחסרת בסיס עובדתי, ציבורי או חברתי. בית המשפט הדגיש את חוסר רצונו להתערב בשיקול דעתה של הממשלה בעניין זה, במיוחד כאשר הוא מבוסס על ידע וניסיון. באופן ספציפי, העותרת, רופאת שיניים, ערערה על התקנה המחריגה מרפאות רופאים מהגנת שיעור שכר הדירה המרבי, בטענה כי היא בלתי סבירה ומפלה שלא בצדק. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי הסמכות להפלות בין עסקים נתונה מטבעה לממשלה ואינה טענה תקפה. כמו כן, בית המשפט הסביר כי מרפאות הרופאים נבדלות ממקצועות חופשיים אחרים מבחינת אופיים וניהולם, דבר המצדיק את הרגולציה. ההחלטה לדחות את העתירה התקבלה תוך חיוב העותר בתשלום הוצאות המשפט של המשיב השני.