ע"א 477/02

תקציר

במקרה דנן, השאלה המרכזית הייתה האם המערער היה "תושב ישראל" לצורכי מס בשנים 1991-1992, כהגדרתו בפקודת מס הכנסה טרם תיקון מס' 132. המשיב טען כי המערער הוא תושב ישראל, ולכן הכנסתו מארה"ב חייבת במס ישראלי. בית משפט קמא, לאחר שבחן עובדות מוסכמות כגון תושבות משפחת המערער בארה"ב, אחזקת דירה, חשבונות בנק וכלי רכב בישראל, וקשריהם המקצועיים והמשפחתיים ביניהם, קבע כי המערער נותר תושב ישראל בשנים שבמחלוקת. המערער ערער על כך, וטען כי נסיבות חייה של המשפחה בארה"ב והכרתם בסופו של דבר כתושבים חוזרים עם שובם לישראל מוכיחים אחרת. הוא טען כי מבחן "מרכז החיים" יושם באופן שגוי, והדגיש את קשריו המשמעותיים עם ארה"ב. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי קשריו לישראל משמעותיים, וציין גורמים כמו חזרתה של משפחתו לישראל לשירות צבאי וחזרתו בסופו של דבר. בערעור, חרף טענות בדבר נסיבות אישיות שאינן בשליטתו (כגון חובות צבאיות של ילדים ומחלת אם), אישר בית המשפט את פסק הדין קמא בחלקו, לפיו המערער לא היה תושב ישראל בחלק משנת 1991, וציין עם שובו באוקטובר 1991 כסיום תושבותו בארה"ב. השופטת מ' נאור חלקה על כך, ולא הציעה כי אין צורך להתערב בקביעה של תושבות ישראלית רצופה לאורך כל הדרך. הרוב מצא צורך להתאים את הקביעה, לפצל את חבות המס לשנת 1991, אך אישר את החבות לשנת 1992. בית המשפט אף הטיל עיצום כספי, אשר נמנע מחוות דעת חולקת, נתפס כראוי בהתחשב בנסיבות. פסק הדין מדגיש את המורכבות של קביעות תושבות בהקשר גלובלי, ומאזן קשרים מהותיים בשתי המדינות לצד פרשנויות למדיניות פיסקלית.