ת"א 4412-01-13

תקציר

התובעים והנתבעת במקרה זה חלקו על תוקפם של שני הסכמי מתנה הנוגעים לירושת מקרקעין מסבתם המנוחה. ההסכם הראשון, משנת 1985, העניק לתובעים את הקרקע, ואילו ההסכם השני, משנת 1993, העניק את הקרקע במתנה לנתבע. השופטת פסקה לטובת התובעים, שכן הראיות הראו כי הסכם המתנה הראשון תקף, ואילו השני לא הוכח כי נערך. התובעים מסרו עדות ברורה ואמינה, לצד ראיות תומכות נוספות, לרבות אימות טביעת אצבעו של המנוח על גבי המסמך. השופט מצא את הטיעונים שהציג הנתבע כדי לערער את ההסכם הראשון לא משכנעים. מנגד, הנתבע לא הציג ראיות מספיקות להוכחת קיומו של ההסכם השני, והסתירות בעדויות שלו ושל אשתו מטילות ספק באמיתותו. גם אם ההסכם השני היה אמיתי, הוא לא היה גובר על הראשון בשל מועדו המאוחר. בנוסף, ידיעתו של הנתבע על עסקאות התובעים בנוגע למקרקעין וחוסר המעש שלו במשך שנים רבות לאחר המתנה השנייה הנטענת ערערו את טענתו. כתוצאה מכך, נעתר השופט לבקשת התובעים לסעד הצהרתי, תוך הכרה בתוקפו של הסכם המתנה הראשון וביטל את השני. הנתבע נצטווה למחוק כל הערת אזהרה הקשורה להסכם השני ונאסר עליו לבצע עסקאות כלשהן על בסיסו. כמו כן, הנתבע חויב בהוצאות המומחים מטעם התובעים, אגרות בית משפט והוצאות משפט, בסך כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים ביום 10.12.2015.