ת"פ 35379-04-10

תקציר

הנאשמים הואשמו בסחיטה באיומים ובקשירת קשר לביצוע פשע. על פי החשד, הם איימו על קבלן משנה העובד במכרה, דרשו ממנו להפסיק לעבוד ולשלם להם כסף, ואיימו על מנהלי המכרה ועובדי מינהל מקרקעי ישראל בדרישה שישלמו להם כסף, אחרת לא יוכלו לשלוט בפעולות האלימות של שבט אבו עייש. הנאשמים הכחישו את המיוחס להם וטענו כי מעולם לא איימו על איש. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי העד המרכזי מטעם התביעה, קבלן המשנה, אינו אמין. עדותו לא הייתה עקבית ולא כנה, והייתה אפשרות סבירה שהוא האשים את הנאשמים ממניעים פסולים. עוד קבע בית המשפט כי עדויות הנאשמים היו אמינות ברובן, חרף קשיים מסוימים, כגון אי התייצבותו של הנאשם לחקירה במשטרה, דבר שיכול היה להתפרש כהתנהגות מפלילה. באשר לאיומים הנטענים כלפי קבלן המשנה, הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם הנתבעים היו פוגשים אותו במכרה ודורשים ממנו להפסיק לעבוד, הדבר לא היה בהכרח מאיומים, אלא אולי משום שסברו שיש להם זכויות בקרקע. עוד קבע בית המשפט כי אין ראיות לכך שהנתבעים איימו על קבלן המשנה או על כלי העבודה שלו, בניגוד לטענות התביעה. אשר לאיומים שנשמעו לכאורה בישיבות שונות, קיבל בית המשפט את גרסת הנאשמים לאירועים, לפיה הם תיארו מצב עובדתי ולא התכוונו לאיים על איש. בית המשפט מצא כי סביר להניח שהנתבעים סברו שיש להם זכויות בקרקע ודרשו תשלום עבור השימוש בה, במקום לבקש דמי חסות. בית המשפט ציין כי הפגישות התקיימו בתום לב ולא כללו איומים מפורשים. באשר לסוגיית ה"חסות" שהוזכרה על ידי אחד הנתבעים במהלך פגישה, מצא בית המשפט כי קיימת אפשרות סבירה לאי הבנה, שכן ניתן לפרש את שאלת הנתבע כמבקשת הבהרה מי אישר את פעולות הכרייה. ככלל, בית המשפט מצא כי התביעה לא הצליחה להוכיח את העבירות מעבר לספק סביר והורה על זיכויים של שני הנאשמים.