עמ"נ 422/04

תקציר

רשות הרישוי ומשרד התחבורה החליטו לאמץ את החלטת ועדת הערר לשלול את רישיון הנהיגה של המערער לכלי רכב מסוג 3 ומעלה בשל הפרעה בהתפתחות האישיות. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט בטענה כי הוועדות השונות שדנו בתיק לא איזנו כראוי בין תוצאות האבחון הפסיכודיאגנוסטי של המערער ופרטיו האישיים – לרבות קרוב לשלושה עשורים של נהיגה במשאית ללא תאונות – לבין עברו התעבורתי. בא כוח המערער טען, כי לבית המשפט נתונה סמכות לבחון את האיזון שקבעו הוועדות וכי ההחלטה אינה סבירה ואינה מידתית, שכן פרנסתו של המערער תלויה בנהיגת משאית. עם זאת, השופט קבע כי הזכות לנהוג אינה מוחלטת וניתן להגביל אותה מטעמי שלום הציבור. השופט מצא את החלטות הוועדות סבירות, וציין את התייחסותן לחוסר התובנה של המערער ונטייתו להמעיט באחריותו, כמו גם לעבירות התנועה והשימוש בסמים. השופט הדגיש את זכות הציבור להגנה ואת החובה לצמצם את הנפגעים בדרכים, שגברו על זכותו של המערער לנהוג לפרנסתו. יתר על כן, השופט הסתפק בגישתה המאוזנת של הוועדה, שכן היא רק הגבילה את רישיונו של המערער לכלי רכב כבדים יותר, ואפשרה לו לנהוג ברכב פרטי. השופט הגיע למסקנה כי הערעור אינו מוצדק, ודחה אותו, תוך שהוא מחזק את החלטת הוועדה. המערער חויב לכסות את הוצאותיו של המשיב בסך 3,000 ₪.