ד"מ 39444-07-21

תקציר

המחלוקת שהוכרעה בפסק דין זה נסבה סביב השאלה האם התובע, נהג אוטובוס שהועסק על ידי הנתבעת, התפטר עקב הרעה משמעותית בתנאי עבודתו, ובפרט בכל הנוגע למקום בו החנה את האוטובוס בתום משמרותיו, ובכך זיכה אותו בפיצויי פיטורים. התובע טען כי השינוי בהסדרי החניה האריך את זמן נסיעתו לעבודה והיווה הרעה מוחשית. עם זאת, השופט פסק נגד התובע וקבע כי לא עמד בתנאים לקבלת פיצויי פיטורים עם התפטרותו כמפורט בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. השופטת נימקה את החלטתה בכך שהתובע לא הוכיח שינוי מהותי בתנאי העבודה, שכן העלייה בזמן הנסיעה לעבודה השפיעה רק על נסיעתו חזרה הביתה ולא על נסיעתו לעבודה, והיוותה חלק זניח מסך שעות העבודה היומיות שלו. כמו כן, תפקידו של התובע הוגדר כנוהג בקווים שונים ולא הבטיח מסלול מסוים. עוד קבעה השופטת כי התובע לא מסר הודעה מספקת לנתבע על כוונתו להתפטר ולא נתן להם הזדמנות לתקן את המצב. במקום זאת, מכתב ההתפטרות היה עובדה מוגמרת. לפיכך, התביעה לפיצויי פיטורים נדחתה, והתובע היה זכאי רק לשחרור כספים שנצברו בחשבון הפנסיה שלו. התובעת חויבה בהוצאות הנתבעת בסך 1,200 ₪, עם אפשרות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום.