תפ"ח 17501-08-21

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט היא כי הנאשמים זכאים להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית. האכיפה הבררנית במקרה זה היא תוצאה של טעות התביעה בשיפוט הראיות שהיו ברשותה נגד סלמאן והנאשמים. למרות שהתביעה לא פעלה בזדון או בחוסר תום לב, יש די ראיות כדי להראות כי לסלמאן היה חלק משמעותי באירוע שבו הואשמו הנאשמים. שופטי הרוב סבורים כי החלטת התביעה שלא להאשים את סלמאן באותן עבירות חמורות של הנאשמים – מעשה שפגע בעקרון השוויון – מהווה פגם מהותי הפוגע בתחושת הצדק. לפיכך, החליט בית המשפט כי הרשעתם של הנאשמים בעבירות בהן הורשעו לא תבוטל, אך האכיפה הבררנית תישקל בעת מתן גזר הדין. השופטת דינה כהן חלקה על כך, בין השאר, וטענה כי הפעלת שיקול הדעת של התביעה בהעמדתו לדין של סלמאן צריכה להיבחן דרך עדשת הסבירות, ומצאה את החלטתה סבירה. עם זאת, היא הסכימה כי תוצאות ההליכים נגד סלמאן עשויות להשפיע על גזר דינם של הנאשמים.