ע"א 3857/96

תקציר

מסקנת פסק הדין היא כי הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.4.96 מתקבל, ומכאן שמייתר עיון נוסף בהליך ההשגה מיום 18.11.96, למעט בתצהיר התומך לבקשת הביטול. תקנה 519(ב), הנשלטת על ידי תקנה 528, מציינת כי אי מתן ערבות עד למועד שנקבע ניתן לתיקון על ידי הארכת המועד, ובכך אינו מצדיק את החלת מבחן "הסיבה המיוחדת" המחמיר שהוזכר על ידי הערכאה הנמוכה יותר. שופט הערכאה הנמוכה יותר התייחס למשיב ולמערער באופן בלתי שוויוני בכך שהתיר למשיב להגיש בקשה לסילוק על הסף מבלי לתת למערער הזדמנות מלאה להגיב תוך דחיית בקשת המערער להארכת הפקדת הערבות. ההליכים היו טרום משפט, שבו בית המשפט מנהל את הדיונים בגמישות, מה שמאפשר החלטות ביניים גם ללא בקשות פורמליות. התנאים לא הצדיקו דחייה על הסף של התביעה. סטיות פרוצדורליות מחייבות איזון בין אינטרסים, כאשר הוראות פרוצדורליות תומכות במדיניות ולא בענישה. בית המשפט רשאי למחוק טענות שאינן עומדות בדרישות לפי שיקול דעתו, ו"נימוק מיוחד" להארכה משמש לאיזון בין הליכים במועד לבין עילות הערעור הלגיטימיות של המבקש. תקנת הציבור מעדיפה הליכים מהירים, ומונעת עיכובים מיותרים; עם זאת, שום אינטרס ציבורי לא נפגע מעיכוב הפקדת הערבות, שכן הוא לא עיכב את קדם המשפט. המערערת סיפקה נימוקים סבירים לשיהוי, בניגוד למשיב, שלא הציע אינטרסים סותרים מספיקים. כתוצאה מכך, הערעור מתקבל, החלטת הערכאה הנמוכה יותר מתהפכת, והתיק עובר לקדם-משפט. המשיב חויב לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בהסכמת הנשיא א' ברק והשופטת ט' אור. ההחלטה התקבלה על ידי המשנה לנשיא ש' לוין ביום 29.6.98.