ת"א 67537-06-20

תקציר

התובעים, בעלי חלקת קרקע קטנה במושב, טענו כי המושב ומינהל מקרקעי ישראל התחייבו להקצות להם חלקת קרקע גדולה יותר למגורים. הם הצביעו על כמה מסמכים היסטוריים משנות ה-50 ועד שנות ה-2000 כדי לתמוך בטענתם. עם זאת, בית המשפט מצא כי מסמכים אלה אינם עולים כדי הבטחה מחייבת של המושב או מנהל מקרקעי ישראל להקצות לתובעים קרקעות נוספות. פסק הדין דחה את טענות התובעים כנגד שני הנתבעים. תחילה דחה בית המשפט את טענות הסף של המושב לפיהן הליכים משפטיים והסכמים קודמים מנעו מהתובעים להגיש את תביעתם הנוכחית. עוד טען המושב כי טענות התובעים קצובות בזמן, ובית המשפט נעתר וציין כי עילת התביעה הנטענת של התובעים הצטברה בסביבות שנת 2000, אך התביעה הוגשה רק בשנת 2020. לגופו של עניין, התובעים הפנו לשלושה סטים של מסמכים. הראשונה התייחסה לחלקות שלהם בשטח שני דונם והציגה לכאורה הבטחה של המושב להקצות להם קרקעות נוספות. בית המשפט קבע כי מסמכים אלה אינם מקימים התחייבות חוזית, אלא רק מראים את אישור המושב לחברים להשתמש בחלקות אלה לחקלאות. סט המסמכים השני והשלישי התייחסו לחמש חלקות הגובלות בכביש מהיר ולתוכנית ההרחבה של המושב. בית המשפט מצא כי מסמכים אלה משקפים את מאמצי המושב לסייע לתובעים בקבלת פיצויים, אך אינם מהווים התחייבות מחייבת. עוד טענו התובעים כי מנהל מקרקעי ישראל הבטיח להקצות להם קרקע חלופית. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו הבטחה כזו, וציין כי עמדות רמ"י המשתקפות במסמכים מותנות ותלויות באישור גורמים אחרים. זאת ועוד, מדיניות רמ"י השתנתה עם הזמן, והתובעים לא יכלו ליהנות מפוליסת עבר שכבר לא הייתה בתוקף. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות התובעים כי הופלו לרעה לעומת חברי מושב אחרים שקיבלו קרקע נוספת. המדיניות הנוכחית של מנהל מקרקעי ישראל, שנתנה לכל חברי המושב הזדמנות שווה לרכוש מגרשים נוספים, הוכיחה כי התובעים לא היו נתונים לאפליה. לסיכום, בית המשפט הורה לתובעים לשאת בהוצאות שני הנתבעים, בסך 80,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ונחתם ביום 26.2.2023.