ע"א 448/88

תקציר

במקרה זה נדחה הערעור על פסילת השופט, וקבע כי על השופט להמשיך ולנהל את העניין. הדבר נחשב טבעי ומועיל לאותו שופט שדן בתחילה בבקשת הדחייה להסדיר גם את סוגיית דמי השימוש, בדומה לטיפול באחריות ובנזק בתביעות נזיקין. ממצאיו הקודמים של השופט לגבי התנהלות המערערים לא הצדיקו את פסילתו, שכן ממצאים אלה התבססו על ראיות שכבר נבדקו, והלשון החריפה שבה השתמש השופט נמצאה ראויה בהקשרה. הנשיא שמגר הדגיש את חשיבות הריסון השיפוטי, אך הדגיש כי לא כל הערה ביקורתית מהווה עילה לפסילה. ערעורם המאוחר של המערערים על השתתפותו של השופט, שלא הוגש עד לערעור על פסק הדין הכולל, נחשב בלתי ראוי, ומחזק את ההחלטה נגד פסילה. טענות ערעור אחרות נעדרו ממש, כגון טענות בדבר קביעות עובדתיות, מהימנות עדים ופרשנויות לחוק העשרה. הטענות בדבר הסעד שניתן בתקופה שעד לפינוי הנכס בפועל נדחו, שכן סטיות פרוצדורליות נמצאו מוצדקות כדי למנוע התדיינות משפטית מיותרת. מסקנתו של השופט בעניין דמי השימוש נתמכה בראיות קודמות לדמי שכירות, ולא נמצאה סתירה בשנים שלאחר מכן. גם טענות נוספות בדבר סמכותו של העיזבון לתבוע לא הוכחו. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪. השופטים י' בך וש' נתניהו הסכימו עם פסק דינו של השופט ד' לוין.