עת"מ 2415-04-12

תקציר

העתירה מערערת על החלטת המשיב כי העותר, תקלב מלכסאי אבאטו, אינו אזרח אריתריאה ולכן אינו זכאי למדיניות אי-הגירוש הזמנית כלפי אריתריאים. אבאטו, יליד 1979 בטסני (כיום אריתריאה), עזב לסודאן עם אביו במהלך מלחמת אריתריאה-אתיופיה ב-1989. הוא נישא לאישה ממוצא אריתראי במחנה פליטים סודאני בשנת 2000. בשנת 2009 הסתננו אבאטו, אשתו ובנם לישראל דרך גבול מצרים. במהלך מעצרו הוצא צו גירוש בו צוין כי מוצאו של אבאטו הוא אריתריאה. עם זאת, ראיונות מאוחרים יותר העלו ספקות לגבי אזרחותו, שכן הוא הפגין זיקה רבה יותר לאתיופיה, דיבר אמהרית ולא יכול היה לענות על שאלות בסיסיות על אריתריאה. הרשויות גם הצביעו על סתירות בהצהרותיו ומצאו כי הוא לא הציג כל ראיה תיעודית התומכת בטענתו. החלטת המשיב, שהתבססה על ראיון זיהוי מקיף משנת 2012, קבעה כי אבאטו אינו אזרח אריתריאה אלא אתיופי. בית המשפט מצא את החלטת המשיב סבירה, בהתחשב בראיות המנהליות המשמעותיות ובקשריו של אבאטו לאתיופיה. זאת ועוד, טענת העותר כי התגורר בסודאן במשך 20 שנה מעולם לא הועלתה כבסיס להגנה, וקשריו עם אתיופיה אפשרו את גירושו לשם. לפיכך, העתירה נדחתה ללא כל הוצאות, בהתחשב בתקופת מעצרו הארוכה של אבאטו. פסק דין זה מחזק את שיקול הדעת הנתון לשר הפנים בנוגע לרישיונות ישיבה ואת סבירות הליך קבלת ההחלטות של המדינה במקרים כאלה. חובות המשפט הבינלאומי, לרבות אמנת הפליטים, משפיעות על הפעלת שיקול דעת זה. בית המשפט הדגיש כי בירור האזרחות הוא צעד מקדים מכריע ותמך בחקירתו היסודית של המשיב. יש לציין כי נטל ההוכחה מוטל על העותרת להראות מדוע גירוש למדינה שלישית הוא בעייתי. במקרה זה, אבאטו לא הצליח להוכיח כי נשקפת לו סכנה אם יגורש לאתיופיה, למרות היותו ממוצא אריתריאי.