סע"ש 23449-11-18

תקציר

התובעת, עובדת לשעבר של הנתבעים, תבעה אותם בגין הטבות תעסוקה שונות שלטענתה הייתה זכאית להן אך לא קיבלה במהלך עבודתה במועדון הנתבעים. היא עבדה במועדון מאז 2008, תחילה כברמנית ולאחר מכן כמנהלת מדיה חברתית. הנתבעים הכחישו את מרבית הטענות וטענו כי התובע אינו שכיר אלא פרילנסר. בית הדין בחן את חומר הראיות וקבע כי התובעת הייתה עובדת של הנתבעות בשתי תקופות העסקתה. נמצא כי עבודתה כמנהלת מדיה חברתית הייתה חלק בלתי נפרד מפעילות המועדון וכי היא ביצעה אותה באופן אישי מבלי שאיש פעל מטעמה. למרות שהתובעת עבדה מהבית והייתה לה גמישות מסוימת בשעות עבודתה, היא עבדה באופן שוטף ורציף עבור הנתבעים, ועבודתה הייתה חיונית לפעילות המועדון. עוד מצא בית הדין כי הנתבעים לא הסבירו באופן מניח את הדעת מדוע השתנה מעמדו התעסוקתי של התובעת מהתקופה הראשונה לתקופה השנייה. לפיכך, נקבע כי היא הייתה עובדת לאורך כל תקופת עבודתה במועדון. עם זאת, השופטת קבעה כי זכויותיה של התובעת השתנו בהתאם לתקופת ההעסקה. התובעת הייתה זכאית לשכר, כולל טיפים, עבור תקופת עבודתה כברמן, המחושב לפי 5,100 ₪ לחודש. עבור עבודתה כמנהלת מדיה נקבע שכרה על 2,500 שקל בחודש בממוצע. בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובע 10,744 ₪ בגין הפרשות שלא שולמו לפנסיה, 38,257 ₪ כפיצויי פיטורים, 7,938 ₪ כדמי הבראה, 6,875 ₪ עבור ימי חופשה, 3,000 ₪ כפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העבודה ו-1,200 ₪ בגין תלושי שכר שהונפקו שלא כדין. בנוסף, דחה בית המשפט את התביעה נגד הנתבעת השנייה, ולא מצא הצדקה להרמת מסך התאגיד. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וזכות הערעור לבית הדין הארצי נשמרה.