ת"א 2083-11-14

תקציר

בית המשפט מינה מומחה, חיים גלנצר, להערכת שווי זכויות הבעלות וזכויות הדיירות המוגנת בנכס המדובר. גלנצר סיפק ארבע חלופות להערכת שווי הנכס, בהתבסס על הנחות שונות לגבי גודלו ותכונותיו. הצדדים לא הסכימו על הסמכות לערער על תכנית המתווה צורך ציבורי ופרשנות של צורך ציבורי חיוני. בית המשפט קבע כי ככלל, ניתן לתקוף תכניות בעקיפין בהליכים אזרחיים, וקבע כי תכנית המתאר מהווה צורך ציבורי חיוני. המקרה עסק בסעיף 131(8) לחוק הגנת הדייר, המאפשר פינוי אם משכיר הוא רשות ציבורית ודורש את רכושו של השוכר למטרה ציבורית חיונית. בית המשפט קבע כי התובע מילא אחר הדרישה להוכיח צורך ציבורי חיוני. באשר לפיצוי המגיע לנתבעת, קיבל בית המשפט את טענת התובעת כי יש להחריג את שטח המרפסות מהחישוב, שכן הן נוספו שלא כדין על ידי הנתבעת. עם זאת, נמצא כי החצר היא חלק מחוזה החכירה המוגן. בית המשפט אימץ גם את הערכת השווי של גלנצר לזכויות הבעלות, שהייתה גבוהה מהערכת המומחה של הנתבעת. בית המשפט קבע כי דמי הפיצוי יהיו בשיעור של 60% משווי זכויות הבעלות, בתוספת הוצאות הובלה, והורה על פינוי הנתבעים, בתנאי שישולמו פיצויים. הפינוי נקבע בתוך שלושה חודשים מיום פסק הדין, כאשר 20% מהאגרה שולמו מראש והיתרה עם הפינוי. פסק הדין הועבר לשני הצדדים, ולא ניתן צו להוצאות.