תלה"מ 31751-09-19

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם לאישה שהתגוררה בדירת בעלה, שהייתה בבעלותו לפני נישואיהם, יש זכויות כלשהן בנכס לאחר גירושיהם. הגבר טען כי הדירה היא רכושו הבלעדי, שכן היא נרכשה לפני הנישואין, נרשמה על שמו בלבד, והאישה לא השקיעה בה כספית. עם זאת, האישה טענה כי הייתה כוונה לחלוק את הדירה, תוך שהיא מציינת את מאמצי השיפוץ המשותפים, תשלומי המשכנתא מחשבונם המשותף ומעורבותה בתהליך השיפוץ. בית המשפט בחן את חומר הראיות ופסק לטובת האישה. נקבע כי הדירה נרכשה כארבע עד חמש שנים לפני הנישואין, ושני הצדדים השתתפו בתשלומי המשכנתא. האישה גם לקחה חלק פעיל בשיפוץ הדירה, ניהלה את התהליך בזמן שהגבר נעדר מהשירות הצבאי, והוריה תרמו לשיפוץ על ידי רכישת מטבח חדש. למרות שהשיפוץ מומן בחלקו על ידי אביו של הגבר, בית המשפט מצא כי תרומתה של האישה לשיפוץ, תרומותיה הכספיות באמצעות הלוואות משותפות וניהול משותף של חשבון הבנק המשותף שלהם היוו כולם "דבר נוסף" המצביע על כוונה ספציפית לחלוק את הדירה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי היעדר הסכם ממון, למרות לחץ מצד הוריו של הגבר לערוך הסכם ממון, יכול להיחשב כראיה נוספת לכוונה לחלוק. השופט הגיע למסקנה כי האישה מחזיקה ב-50% מהדירה ופסק לה תביעה חלקית. הגבר חויב לכסות את הוצאותיה המשפטיות של האישה, בסך 10,000 שקל, בתוך 30 יום. פסק הדין הדגיש את אופיין הייחודי של דירות המגורים כנכס המשמעותי ביותר של זוגות רבים ואת המעמד המיוחד המוקנה להם במשפט הישראלי, הנוטה לטובת שיתוף במקרים כאלה.