ת"צ 39057-09-16

תקציר

המבקשים ביקשו לאשר תובענה ייצוגית בדבר חיובי יתר בגין קנסות איחור בהכרזה שהוטלו על נישומים שלא הצהירו על עסקת מקרקעין במועד. השאלה המרכזית הייתה האם המשיבים, מנהל רשות המסים והיועץ המשפטי לממשלה, גבו שלא כדין קנסות אלה בגין שומות נלוות הקשורות לשומה עיקרית. המשיבים הסכימו כי הקנסות נגבו שלא כדין והורו לעובדיהם לבטלם. בית המשפט מצא כי המשיבים הפסיקו לגבות את הקנסות הפסולים, ולכן לא ניתן לאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 9 לחוק התובענות הייצוגיות. המבקשים ביקשו גם החזר קנסות, שבוטלו לפני הבקשה המקדמית. בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו וקבע כי עילת התביעה האישית של המבקשים אינה שוללת את ההצדקה לפסוק להם שכר טרחה כלשהו, במיוחד בהתחשב בתועלת הציבורית שבערעורם. עם זאת, מאחר שהמבקשים זנחו את הסוגיה הראשונה שהוזכרה בבקשתם, החליט בית המשפט להתחשב בכך בעת קביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה. עוד קבע בית המשפט כי משא ומתן מקדמי בין המבקשים למשיבים לא היה תנאי מוקדם לפסיקת שכר טרחה ושכר טרחה, מה גם שהמשיבים לא הכירו בהיקף גביית היתר. באשר לסכום השיפוי, הגביל בית המשפט את התקופה בה ניתן לחייב את המשיבים ל-24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה, שהסתכמו ב-790,000 ₪. בית המשפט קבע שכר טרחה למבקשים בסך 10,000 ₪ ושכר טרחה בסך 40,000 ₪, שישולמו על ידי המשיבים.