בג"צ 4190/05

תקציר

בג"ץ דחה את עתירת העותרים בבקשה להעמיד לדין פלילי את המשיב, קצין משטרה, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין. החלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין את המשיב התבססה על שני טעמים עיקריים: ראשית, הקושי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לעבירה, ושנית, היעדר עניין ציבורי מספיק בהעמדה לדין פלילי של המשיב בנסיבות המקרה. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי אף שקיומו של מניע ופעולה פוזיטיבית בלהט הרגע אינם שוללים את תחולתו של "כלל הציפייה", גישתה של הפרקליטות בהקשר זה אינה בלתי סבירה. בית המשפט הדגיש את היקף התערבותו המצומצם בשיקול דעתה של הפרקליטות בכל הנוגע לבחינת ראיות לצורך העמדה לדין, השמור למקרים נדירים של חוסר סבירות מובהק. אשר לאינטרס הציבורי, שקלה פרקליטות המדינה את המניע החיובי שעמד בבסיס מעשיו של המשיב, את אופיו המבצעי של מעשהו ואת קיומו של הליך משמעתי חלופי. בית המשפט קבע כי גם החלטת פרקליט המדינה בהקשר זה היא סבירה, ואינה חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבות שיפוטית. השופטת מ' נאור והשופטת א' חיות הסכימו עם פסק דינה של השופטת ד' ביניש.