ת"א 18119-07-20

תקציר

בית המשפט קבע כי המדינה לא פעלה בהתאם לנהלים הראויים להחרמת סחורות בגבול. ראשית, המדינה לא מסרה הודעה מספקת לבעל הטובין, וזו דרישה מהותית ולא פרוצדורלית. הבעלים לא קיבל הודעה בכתב על ההחרמה וסיבתה, כמתחייב בחוק. נוכחות במהלך הבדיקה הפיזית של הטובין אינה פוטרת את המדינה מדרישה זו. שנית, המדינה לא דרשה מהבעלים להגיש תביעה בתוך שלושה חודשים, כנדרש בחוק. המדינה ניסתה להודיע לבעלים באמצעות מערכת אלקטרונית, אך לא די בכך, ואין כל הוכחה לכך שהבעלים קיבל את ההודעה. כמו כן, המדינה חויבה לקיים שימוע לפני שתחליט על ההחרמה, מה שלא קרה במקרה זה. לבעלים לא ניתנה הזדמנות נאותה להציג את טענותיהם. לבסוף, בית המשפט מצא כי המדינה לא סיפקה עילות תקפות להחרמת הטובין. המדינה טענה כי קיימים פערים בין הטובין המוצהרים לבין הטובין בפועל, כי הטובין נעדרים את תו התקן הנדרש וכי הבעלים הוא איש קש. אולם, המדינה לא הצליחה להוכיח טענות אלה, ואין די בחשדות בלתי מבוססים כדי להצדיק החרמת סחורות. מאחר שהמדינה לא פעלה לפי הנהלים הנכונים ולא הייתה לה עילה תקפה להחרמה, פסק בית המשפט לטובת התובע. המדינה חויבה להשיב לתובע את הסחורה שנתפסה, בצירוף כל ההוצאות הנלוות ושכר טרחת עורך דין.