בג"צ 11120/05

תקציר

את העתירה הגישו עשרה פלסטינים תושבי רצועת עזה, שביקשו לעבור לגדה המערבית ללימודי ריפוי בעיסוק. העותרים טענו כי סירוב הרשויות לבחון את עניינם באופן פרטני אינו סביר ופוגע בזכויותיהם לתנועה, לעיסוק ולחינוך. המשיבים, לעומת זאת, הצדיקו את הסירוב בנימוקים ביטחוניים, וציינו את המלחמה בטרור ואת הסיכון הנשקף מצעירים פלסטינים, בעיקר סטודנטים, כ"קבוצת סיכון". בית המשפט הכיר לגופה של בקשתם של העותרים וברצונה של בקשתם, אך בסופו של דבר דחה אותה, בנימוק שהמצב המידרדר בין ישראל לעזה והסיכונים הביטחוניים הכרוכים בכך. השופטים היו תמימי דעים בדאגתם מחוסר ההתקדמות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ומההשפעות השליליות של המצב הביטחוני על בקשות העותרים. הם הדגישו כי בדיקות פרטניות למעבר מעזה לגדה המערבית אינן מעשיות ועלולות להיות מסוכנות בהתחשב בחששות הביטחוניים הנוכחיים, במיוחד בהתחשב בתפקידם הבולט של צעירים וסטודנטים בפעילות טרור. עוד צוין בפסק הדין כי ההתנתקות בין ישראל לעזה סיבכה את האחריות המשפטית וכי נזילות המצב אינה מצדיקה פסיקה חד-משמעית. בעוד שבית המשפט הכיר ביתרונות הפוטנציאליים של בדיקות פרטניות, הוא מצא כי מדיניות הביטחון של המשיבים סבירה, ובחינה מתמדת שלה קיוו. השופט אלון הוסיף והדגיש כי פרופיל הסיכון רק החמיר מאז נדחתה העתירה הקודמת, מה שהופך את העתירה הנוכחית למיותרת.