ע"א 1141/04

תקציר

הערעור מתייחס להלוואה שהעניק המוסד הבנקאי המערער לשני חייבים בשנת 1991, אשר הובטחה על ידי המשיבים, בני משפחותיהם של החייבים. ההלוואה נועדה לממן בניית בית על חלקת אדמה, במסגרת הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל. ההלוואה הובטחה בשעבוד זכויות החייבים על פי הסכם הפיתוח. עם זאת, החייבים הפרו את ההסכם, מה שהוביל להפקעת זכויותיהם ולביטול המשכון. כאשר החייבים פרעו את ההלוואה, הבנק תבע את הערבים לפירעון. התביעה נדחתה תחילה על ידי בית משפט השלום, אשר פסק לטובת המשיבים, בנימוק של רשלנות המערערת והצגת מצג שווא של ההלוואה כמובטחת במשכנתא. המוסד הבנקאי ערער על החלטה זו, וטען כי הערבים היו מודעים לפרטי העסקה וכי בהסכם ההלוואה צוין במפורש כי הערבויות והביטחונות אינם תלויים זה בזה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, הפך את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר ופסק לטובת המערער. המשיבים נמצאו חייבים ביחד ולחוד בפירעון ההלוואה, בצירוף ריבית והוצאות. בית המשפט העליון הדגיש כי המשיבים לא הוטעו וכי חבותם נותרה בעינה, והורה להם להחזיר את סכום ההלוואה בסך 113,962 ₪, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין.