ע"א 4141/21

תקציר

בפסק דינו של בית הדין לערעורים נדונו מספר סוגיות מרכזיות הנוגעות לפרסומים בגין לשון הרע. תחילה נדחה ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי עשרה מתוך שנים עשר פרסומים מהווים לשון הרע. בית המשפט קבע כי שני הפרסומים האחרים, על אף שניתן לטעון נגדם, לא השפיעו על תוצאות הערעור. גם ערעורו של ניב על תביעת לשון הרע בגין עשרה פרסומים נדחה, מאחר שלא הציג כל הגנה משפטית או ראיית אמת. ניסיונות להציג ראיות חדשות בשלב הערעור נדחו בשל שיקולים פרוצדורליים והיעדר השפעה מהותית. בית המשפט אישר את החלטת בית משפט קמא שלא להטיל על ג'ורג' אחריות, למרות אינדיקציות למעורבותו, בשל השפעה מוכחת לא מספקת על הפרסומים. בית המשפט דחה גם את ערעורו של ג'ורג' בנוגע להיעדר הוצאות שנפסקו. בבואו לדון בהוצאות, דחה בית המשפט הן את ערעורי ניב והן את ערעורי המערערים, וציין את אי-התערבותה האופיינית של ערכאת הערעור בעניינים אלה. קביעתו של בית משפט קמא כי ניב לא פעל בזדון הייתה שנויה במחלוקת, כאשר הראיות מצביעות על כך שפרסומיו נועדו ללחוץ על חברת דן להגיע להסדרים כספיים. בית המשפט הכיר באופי האגרסיבי של מעשיו של ניב, לרבות התנכלות למערערים ולבני משפחותיהם, שאושרה בהחלטות בית משפט השלום. למרות שציין אלמנטים אפשריים של תביעת "SLAPP", בית המשפט מצא כי המערערים חיפשו באופן לגיטימי דרך משפטית כדי לרסן פרסומים מכפישים. בסופו של דבר, ערעורם של המערערים התקבל באופן חלקי, שכן בית המשפט הסכים כי מעשיו של ניב נועדו לכפות על דן ודחה כל טענה כי מדובר בתביעת השתק. עם זאת, בית המשפט לא תרגם זאת לקנסות כספיים נוספים בשל הפיצוי המשמעותי שכבר נפסק. פסק הדין הסופי אישר את הצלחתם החלקית של המערערים, והטיל על ניב הוצאות בגין ערעורו. השופטים הסכימו פה אחד עם החלטה זו, והדגישו את הצורך בהתנהלות אחראית ובפרקטיקות ליטיגציה.