ע"א 106/53

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר. התיק סובב סביב הסכם שכירות, שנעשה לראשונה בשנת 1944, וניסיונו של בעל הבית, ישראל רוטנברג, לפנות את השוכר, ברוך רבינוביץ'. החלטת הערכאה הנמוכה יותר, שאושרה על ידי ערכאת הערעור, מבוססת על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, בית המשפט מסרב לקבל כראיה הסכם שכירות שאין בו את החותמות המשפטיות הנדרשות, כלומר לא ניתן להוכיח את תנאי חוזה החכירה האחרון, שהיה אמור לשמש בסיס לפינוי. שנית, פסק הדין בעניין ריד נ' דיר (1827) נדון ונמצא כי אינו תומך בעמדת המערער; תחת זאת, היא מדגישה כי מסמך בכתב הוא הראיה העיקרית להסכם, ומאחר שחוזה השכירות האחרון לא הוצג בצורה קבילה, לא ניתן להשתמש בו כראיה להפרה. בנוסף, בית המשפט מגיע למסקנה כי נטישתו הנטענת של השוכר את הנכס המושכר אינה מהווה עילה מוצדקת לפינוי, שכן השימוש בנכס למטרות דתיות וחקיקתיות, שנמשך ללא הפרעה, עלה בקנה אחד עם הסכם השכירות הראשוני. השופט זוסמן, יחד עם הנשיא והשופט ברנזון, מסכימים כי הערכאה הנמוכה יותר הגיעה למסקנה הנכונה, והערעור נדחה, תוך פסיקת הוצאות לשוכר. סיכום מקיף זה לוכד את מרכיבי המפתח של פסק הדין, לרבות העקרונות המשפטיים, הרקע העובדתי וההכרעה הסופית.