המ"ש 16556-08-23

תקציר

פסק דין זה דן בשני דוחות נפרדים שהוגשו נגד מבקש שנתפס חורג מהמהירות המותרת בשתי הזדמנויות שונות. בדו"ח הראשון צוין כי המבקש נהג במהירות של 117 קמ"ש באזור בו המהירות המותרת הייתה 90 קמ"ש, ואילו הדו"ח השני הראה כי הוא נהג במהירות של 124 קמ"ש באותו אזור מוגבל. המבקש ביקש משפט משני הדוחות, בטענה כי חזקת המסירה של שני הדוחות אינה תקפה שכן אישור המסירה לא נחתם, והדוחות לא טופלו מספיק, מה שהוביל להחזרתם לשולח. זאת ועוד, טענו המבקשים כי רישיון הנהיגה שלהם נשלל, ועל כן הדוחות גרמו להם נזק שלא באשמתם. עם זאת, המשיב סיפק אישור כי הקנסות בגין שני הדוחות שולמו. משכך, קבע בית המשפט כי תשלום הדוחות שקול להודאה באשמה ושימש כהרשעה ועונש, שכן הדוחות שולמו בתוך התקופה הנתונה והמבקש לא הביא כל טיעון משכנע להפך. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת המבקש לאי קבלת הדואר הרשום, שכן הדוחות שולמו באופן מיידי בתוך תקופת 90 הימים. עוד קבע בית המשפט כי לא קיים חשש לעיוות דין וכי בקשת המבקש לבטל נקודות שנצברו בגין העבירות אינה רלוונטית בהליכים אלה. בהדגישו את עקרון סופיות הדיון, הורה בית המשפט למבקש לשלם את הוצאות אוצר המדינה, שיועברו למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. בסופו של דבר, נדחו הבקשות לשני הדוחות, תוך הדגשת סופיות הדיונים והיעדר טיעוני שכנוע מצד המבקש.