ת"א 16715-05-19

תקציר

מדובר בעשר דרישות לפינוי התנחלות בדואית בשם ראס ג'ראבה, הממוקמת מזרחית לעיר דימונה, שאדמותיה רשומות על שם מדינת ישראל. הנתבעים, בני הקהילה הבדואית, טוענים כי התגוררו באזור עשרות שנים באישור הממשל הצבאי, ולכן יש להם זכויות בקרקע, לרבות בעלות, הרשאה בלתי חוזרת והתיישנות. עוד הם טוענים כי קיימים שיקולים תכנוניים וזכויות חוקתיות שאמורים למנוע את הפינוי. מנגד, טוענת התובעת כי הנתבעים הם פולשים חסרי זכויות במקרקעין וכי ניתנו פסקי דין קודמים לפינויים. בית המשפט מקבל את טענות התובע ודוחה את טענות הנתבעים. נמצא כי החזקת הנאשמים בקרקע החלה בשנת 1978 לכל המאוחר, והיא לא אושרה על ידי הממשל הצבאי. הקרקע רשומה על שם המדינה, והנאשמים לא הביאו כל ראיה לערער על רישום זה. גם טענתם לבעלות או להרשאה בלתי חוזרת נדחית, שכן הנתבעים לא הוכיחו את זכויותיהם בקרקע, ובמקרקעי ציבור הרשות להחזיק בקרקע אינה בלתי חוזרת. יתר על כן, בית המשפט קובע כי אין התיישנות במקרה זה, שכן הקרקע מוסדרת כיום ונמצאת בבעלות המדינה. השופט דוחה גם את טענות הנאשמים נגד ההחלטה לפנותם, לרבות שיהוי, שיקולי תכנון ופגיעה בזכויות חוקתיות. הנתבעים לא הוכיחו ויתור על זכויות מצד התובע או כי מצבם הורע עקב השיהוי. שיקולים תכנוניים אינם רלוונטיים במקרה זה, שכן הפינוי נועד להשתמש בקרקע להרחבת דימונה, והנתבעים יכלו להעלות את חששותיהם התכנוניים באמצעות התקפה ישירה על ההחלטות התכנוניות. ההחלטה להתפנות אינה בלתי הוגנת או בחוסר תום לב, וזכויותיהם החוקתיות של הנתבעים אינן נפגעות, שכן אין להם זכויות בקרקע, והפינוי הוא לתכלית ראויה. לסיכום, בית המשפט מורה לנתבעים לפנות את הקרקע עד ליום 1.3.2024, ולשלם את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו ביחד ולחוד.