ת"פ 40097/05

תקציר

הנאשם הואשם בגרימת חבלה מכוונת למתלונן, בניגוד לסעיפים 333 ו-335א(1) לחוק העונשין. באירוע המדובר ירה הנאשם, שוטר, במתלונן, וגרם לו נזק. מהראיות עולה כי הנאשם הודה בירי במספר הזדמנויות, ואף ציין כי פגע במתלונן. עדי הראייה אמנם לא זיהו את הנאשם כיורה, אך העדויות והודאות הנאשם לא הותירו מקום לספק כי הירייה שלו היא שפגעה במתלונן. הנאשם טען להגנה עצמית, וטען כי המתלונן הניף לעברו אבן באורך 40-50 ס"מ מתוך כוונה להשליך אותה על ראשו. עם זאת, השופט קבע כי גרסתו של הנאשם לאירועים אינה אמינה וכי הוא לא פעל מתוך הגנה עצמית. נמצא כי תחושות הפאניקה והלחץ של הנאשם נבעו מחוסר שיקול דעתו ולא שיקפו את הסכנה הממשית בה היה נתון. כמו כן, הדגישה השופטת כי הודאת הנאשם כי ירה לעבר המתלוננת שוללת כל בסיס לטענת הגנה עצמית. השופט התייחס גם לשתי קבוצות של טענות שהעלה הנאשם בנוגע לכשלי חקירה. הקבוצה הראשונה נגעה להיעדר ממצאים בליסטיים והשנייה לאי ביצוע מסדר זיהוי חי או תמונה. השופט ציין כי מחדלי חקירה אינם מובילים אוטומטית לזיכוי הנאשם, אך עשויים לעשות כן כאשר הם שוללים מהנאשם הגנה ראויה. עם זאת, במקרה זה השופט לא השתכנע כי נפלו כשלים חקירתיים מהותיים שפגעו ביכולתו של הנאשם להתגונן. באשר להיעדר ראיות בליסטיות, קבע השופט כי די בראיות התביעה, והיעדר תרמילי פגזים בזירה לא השפיע באופן משמעותי על המחלוקת. באשר להליך הזיהוי, ציין השופט כי מאחר שהעדים כבר זיהו אדם אחר, שחר, כיורה באמצעות מסדר צילום, עריכת מסדר זיהוי חי הייתה מיותרת ועלולה להזיק לנאשם. בנוסף, השופט לא מצא כל הצדקה לטענה כי החקירה הייתה מוטה לטובת אשמתו של הנאשם. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי יריית הנאשם גרמה לפציעתו של המתלונן ובנסיבות העניין דחה את טענת ההגנה העצמית, מה שהוביל להרשעה בעבירה בה הואשם כתב האישום.