ע"א 188/76

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב סכסוך בבית משותף בין שני בעלי דירות, המכונים המערערים והמשיבים. המערערים ביצעו עבודות בניה במרפסתם, אשר חייבו הקמת עמודים בחצר המשותפת והרחבת שטח רצפת המרפסת, תוך פגיעה לכאורה ברכוש המשותף ובדירה שמתחת. המשיבים, שהיו בעלי הדירה שלהלן, תבעו את המערערים בפני המפקח, כמפורט בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, בדרישה לעצור את הבנייה ולהרוס את המבנים שהוקמו. המערערים טענו כי הייתה בידיהם הסכמת המשיבים או כי לא נדרשה הסכמתם. הממונה פסק לטובת המשיבים, בקובעו כי המערערים זקוקים להסכמה בכתב מהמשיבים, שלא סופקה, ודחה את תביעתם שכנגד של המערערים. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט העליון, בפסק דין שנכתב על ידי השופט שרשבסקי ואליו הצטרפו השופטים מני וברנזון, חלק על פרשנות הערכאות הנמוכות יותר לחוק המקרקעין. בית המשפט העליון קבע כי ההסכמה הנדרשת לצורך עבודות בנייה בבית משותף אינה מהווה חובה לביצוע עסקת מקרקעין, ולכן אין צורך במסמך בכתב. ההסכמה נוגעת לשימוש ברכוש המשותף ואינה מקנה זכויות קניין כלשהן. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הסכמת המשיבים לא זכתה להתייחסות מספקת מצד הממונה, שהתמקד אך ורק בהיעדר הסכם בכתב. לפיכך, פסק הדין הוחזר לממונה להחלטה חדשה המבוססת על הסכמה בעל פה. השופט ברנסון, אף שהסכים עם מסקנת המסמך הכתוב, הדגיש כי הממונה כבר קבע כי לא הייתה הסכמה בעל פה, ורמז כי ייתכן שאין צורך בהחזרת התיק. פסק הדין ניתן ביום 14.11.1976, והמשיבים חויבו בהוצאות המשפט של המערערים ובשכר טרחת עורך דין.