עע"מ 4848/04

תקציר

פסק הדין דן בערעורה של אישה שבקשתו של בעלה המנוח לקבלת רישיון להפעלת דוכן פירות וירקות נייחים נדחתה על ידי העירייה המשיבה. המערערת טענה כי היא זכאית לרישיון של בעלה המנוח מכוח כלל שיתוף הרכוש וכי ההליך המתאים לעניינה צריך להיות חידוש רישיון ולא בקשה חדשה. העירייה טענה כי הרישיון הינו אישי ואינו ניתן להעברה וכי הוא מהווה זכות לבעליו, שתוקפה פוקע עם מותו. השופטת ביניש דחתה את הערר והסכימה עם טענת העירייה כי רישיון הרוכל הוא אישי. לדברי השופטת ביניש, לא ניתן להעביר את הרישיון; הזכות בו הוקנתה למנוח בלבד, ועל כן יש לבחון את בקשת המערער לרישיון כבקשה חדשה ולא כחידוש. זאת, משום שלטענת השופטת, היורשים אינם רוכשים זכות עצמאית ברישיון באמצעות העברתו. במקום זאת, הם רשאים להפעיל את העסק לתקופה מוגבלת בלבד כפי שנקבע בתקנות רישוי עסקים. עוד ציינה השופטת ביניש, כי הצעת העירייה למיקום חלופי עבור המערערת הייתה סבירה, במיוחד בהתחשב באינטרסים הציבוריים המחייבים הגבלת רוכלות רחוב, וכי דחיית הצעות אלה על ידי המערערת הפכה את ההחלטה שלא להעניק לה רישיון לסבירה. השופט חשין, לעומת זאת, הגיע למסקנה כי יש לראות במערער כבעל רישיון זמני, אותו יש לחדשו בתום התקופה הנקובה בתקנות. לדברי השופט חשין, תכליתן של התקנות הרלוונטיות היא חברתית, ומטרתן לתת למשפחתו של מפרנס שנפטר זמן להסתגל ולמצוא מקור הכנסה חדש. לפיכך, יש לאפשר לבני המשפחה לחדש את הרישיון בתום התקופה הזמנית. השופט חשין הוסיף וטען כי הזכות לחופש העיסוק והמעמד המיוחד שניתן לבני זוג במערכת המשפט הישראלית תומכים בפרשנותו. עם זאת, הוא הבהיר כי מאפייניו הייחודיים של הרוכלות, ובפרט מגבלותיו האפשריות מטעמי סדר ציבורי, מבדלים אותו מעסקים אחרים ומצדיקים אי חידוש רישיון רוכל. השופטת לוי הסכימה עם נימוקיה ומסקנתה של השופטת ביניש, והדגישה כי עם מותו של בעל הרישיון נוצרת מציאות חדשה, המחייבת איזון אינטרסים חדש. לדברי השופט לוי, בקשת הרישיון החדשה צריכה להתבסס על שיקולים עכשוויים, לרבות המדיניות הנוכחית וצרכי המבקש, שלא תמכו במתן רישיון במקרה זה.