דב"ע נד/227 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי תביעות שהגישה עובדת נגד מעסיקה באוניברסיטה בנוגע לתשלום שכר במהלך חופשת הלידה. התביעה הראשונה ביקשה תשלום של הפרש השכר בזמן חופשת הלידה, שהאוניברסיטה הסכימה לשלם. עם זאת, העובד לא היה מרוצה מהתשלום, שכן האוניברסיטה ניכתה מסים ולא כללה רכיבי שכר מסוימים כגון הפרשות לקופות גמל ולקרן השתלמות. היא הגישה תביעה שנייה, וטענה כי אי תשלום מלוא הסכום שנפסק בתביעה הראשונה ופרשנותה לפסק הדין מהווים עילת תביעה חדשה. בית הדין האזורי דחה את התביעה השנייה בשל "מעשה בית המשפט" וחוסר סמכות. העובד ערער על החלטה זו. הערעור התמקד בשאלה האם התביעה השנייה מבוססת על אותה עילת תביעה כמו הראשונה, ואם כן, האם התביעה הראשונה הוכרעה לגופה. בית המשפט קבע כי היסוד הבסיסי של שתי עילות התביעה זהה ביסודו: אי תשלום סכום השכר הנכון בזמן חופשת הלידה. למרות שהעובד תבע תשלומי אחזקת רכב וטלפון בשתי התביעות, הנושא המרכזי היה תשלום השכר. עוד קבע בית המשפט כי התביעה הראשונה הוכרעה לגופה, שכן האוניברסיטה הסכימה לשלם את מלוא הסכום הנתבע. יתר על כן, בית הדין הסביר כי ביחסי עבודה, סכומי השכר נקבעים בדרך כלל על בסיס "ברוטו", וכל הסכם לשכר "נטו" ידרוש הסכמה מפורשת. מאחר שתביעת העובד בתובענה הראשונה לא דרשה במפורש שכר נטו, היא התפרשה כתביעה לשכר ברוטו. לפיכך, נכונותה של האוניברסיטה לשלם את הסכום הנתבע יצרה "מעשה של בית המשפט" בכל הנוגע לסכום זה, לרבות הניכויים והתרומות שהוזכרו לעיל. לפיכך דחה בית המשפט את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. העובד חויב לשלם את הוצאות הערעור של האוניברסיטה, שבית הדין המליץ לאוניברסיטה לוותר עליהן בשל יחסי העבודה המתמשכים. בפסק הדין הודגש כי אין כל פסול בכך שעובד עומד על זכויותיו, אך ההליך המשפטי הממושך בין הצדדים, המשתרע על פני שש שנים, צריך להגיע לסיומו.