תא"מ 6159-03-19

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הקביעה האם התובעים, ובפרט התובעת מס' 2, פעלו כמתווכים בפועל בחוזה שנחתם בין הנתבעים לבין מוכר חלקת מקרקעין, המזכה אותם בדמי תיווך. התובעת מס' 1 הגישה במקור את התביעה לבדה, אך בהמשך תוקנה כך שתכלול גם את התובעת מס' 2, למרות שההסכם הישיר לשירותי תיווך היה בין הנתבעים לבין התובעת מס' 2. הנתבעים טענו כי התובעת מס' 2, אשר נעדרה רישיון תיווך תקף בעת הגשת התביעה ובעת חתימת ההסכם בפועל, העבירה שלא כדין את תביעתה לתובעת מס' 1. עם זאת, בית המשפט הכיר במערכת היחסים הלגיטימית בין התובעים והכיר בכך שהתובעת מס' 2 עבדה כקבלן עצמאי במשרדה של התובעת מס' 1. בית המשפט מצא כי התובעים הצליחו להוכיח את הקשר ביניהם ואת שירותי התיווך שסיפקה התובעת מס' 2, למרות שלא היה לה רישיון בעת החתימה, שכן המועד הרלוונטי לבחינת הרישיון היה מועד פעילות התיווך. כמו כן, בית המשפט בחן את טענות הצדדים בדבר עילת החוזה האפקטיבית. התובעים טענו כי סמיכות הזמן בין הצגת המגרש לבין רכישת הנתבעים מעידה על חלקם בעסקה. עם זאת, בית המשפט העדיף את גרסת הנתבעים, לפיה התובעת מס' 2 הציגה מגרש אחר והרכישה לא הייתה תוצאה של מאמציה. הנתבעים גם הביאו ראיות לניסוח "טאבו", שבית המשפט מצא בו ניסיון אמיתי לאתר נכסים ולא אמצעי תגובתי לסתור את טענות התובעים. בסופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעים לא הצליחו לבסס קשר סיבתי בין מאמציהם לבין רכישת הנתבעים, במיוחד בהתחשב בתום הלב של הנתבעים ובחוסר כוונתם להתחמק מתשלום דמי תיווך. התביעה לדמי תיווך נדחתה, והתובעים חויבו לפצות את הנתבעים בהוצאות בסך 6,000 ₪. בפסק הדין הודגש כי לו הייתה טענת התובעים מוצדקת, עדיין לא היו מביאים ראיות להסכם עם המוכר המזכה אותם בשכר טרחה, כנדרש בחוק. החלטה זו התקבלה בהיעדרם של שני הצדדים ביום 9.7.2020.