ת"ד 5754-01-20

תקציר

השופט פסק לטובת בקשת ההגנה לזכות את הנאשם מהאישומים של אי כניעה להולך רגל ונהיגה רשלנית, בנימוק שאין די ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם, גם במקרה של התביעה. עם זאת, השופט דחה את טענת ההגנה בנוגע לאישום של התנהגות הגורמת נזק, וקבע כי על הנאשם להשיב על שאלת אחריותו לתאונה. השופט הדגיש כי קביעה זו אינה מבססת את אשמתו של הנאשם או שוללת את טענות ההגנה, אשר יידונו במלואן במהלך המשפט. עובדות כתב האישום לא באו לידי ביטוי מדויק בראיות, בעיקר בכל הנוגע למקום התאונה ולתנאי הדרך. נמצאו פערים משמעותיים בין תיאור האירועים בכתב האישום לבין הראיות בפועל, דבר שגרם נזק להגנה. השופט ציין כי התביעה לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה, וטיעוני ההגנה, ובפרט ראיות הווידיאו, הצביעו על חפותו של הנאשם. באשר לאישום של אי כניעה, קיבלה השופטת את טענת ההגנה כי הולך הרגל לא עמד בסמוך למעבר החצייה כנדרש בחוק. נוכחותו של הילד על המדרכה וכוונתו לחצות את הכביש לא נקבעו בבירור. במקום זאת, הראיות הצביעו על כך שמעבר החצייה נחסם, מה שאילץ את הילד למצוא מקום אחר לחצות בו וכי הנאשם לא יכול היה לראות אותו לפני התאונה. השופט הורה לנאשם להשיב לאישום של גרימת נזק עקב התרחשות התאונה מחוץ לאזור מעבר החצייה המסומן, למרות שהילד רץ לכביש. ראיות התביעה וטיעוניה לא הצדיקו לפטור את הנאשם מאשמה זו. השופט הדגיש כי הקביעה לא ביססה אשמה אלא רק חייבה את הנאשם להגיב לטענות. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.