ע"א 3596/09

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך בין בית נקופה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (המושב), לבין יזם פרטי, בנוגע לתשלום חוב. המושב הסכים לשלם חוב של היזם לצד שלישי, אם האחרון לא יצליח לקבל אישור לתוכנית בנייה. החוב, שהיה חייב לקבלן משנה בשם קלוש, שולם בסופו של דבר על ידי חברה אחרת, שיאם פיתוח בניה ופיתוח בע"מ, שהייתה קשורה ליזם. לאחר מכן הגיש היזם תביעה נגד המושב בדרישה שיפצו אותו על הסכום ששולם לקלוש. בית משפט השלום בירושלים פסק לטובת היזם, מה שהוביל את המושב להגיש ערעור זה. הערעור מעלה שלוש טענות עיקריות: התיישנות, שיהוי וערעור על קביעת הערכאה הנמוכה יותר בדבר "הודאה והדחה". לטענת המושב, עילת התביעה התיישנה וכי השיהוי של היזם בהגשת התביעה פגע ביכולתו של המושב להגן על עצמו. לגופו של עניין, טוען המושב כי לא הודה בכל עובדות התביעה, ובפרט בכך שהיזם שילם לקלוש, ולכן נטל ההוכחה לא היה צריך לעבור אליהם. היזם טוען כי הטענה תקפה וכי לא היה שיהוי פסול. השופט פוסק לטובת המושב. הם מוצאים כי עילת התביעה לא התיישנה, שכן המועד המאוחר ביותר לפירעון ההתחייבות היה בנובמבר 1997, והתביעה הוגשה זמן קצר לפני תום תקופת ההתיישנות. השופט דוחה גם את טענת השיהוי, שכן היזם לא ויתר על זכותו לתבוע וההגנה הלקויה של המושב נבעה מסיבה אובייקטיבית שאינה קשורה לשיהוי. עם זאת, השופטת מסכימה עם המושב כי שגה בית משפט קמא ביישומו של "הודאה והדחה". הם מוצאים כי המושב לא הודה בעובדה המרכזית ששיאם שילם את החוב בשם היזם. משכך, נטל ההוכחה נותר על היזם. השופט מציין כי בית משפט קמא לא מצא במפורש כי שיאם שילם את החוב בשם היזם, דבר חיוני לתביעת היזם. השופט סבור כי אין זה ראוי שערכאת הערעור תקבע עובדה זו, ועל כן מוחזר התיק לבית המשפט קמא להכרעה נוספת בשאלה זו, מבלי לשמוע ראיות נוספות. בית המשפט קמא יצטרך לקבוע האם התשלום של שיאם בוצע בשם היזם, ולאחר מכן לקבוע את תוצאת התביעה בהתאם. השופט מסיים בעידוד הצדדים למצוא הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט, בשל אופיו הארוך של התיק. הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מתהפך, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא להמשך הליכים. היזם חויב לפצות את המושב בגין הוצאותיו ושכר טרחתו.