ת"א 1245/98

תקציר

משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל הגישו תביעה כספית נגד עמותת "המרכז להתיישבות בית שמש" בגין עבודות פיתוח שביצעו הראשונים במתחם האחרון. הנתבעת טוענת כי ביצעה את עבודות הפיתוח בעצמה ולכן אין לחייבה בדין. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של חוזה פיתוח שנחתם בין הצדדים בשנת 1991, אשר אינו מציין במפורש כיצד יחושבו חיובי הפיתוח. לטענת התובעים, יש לחשב את החיובים על בסיס הנוהג הרווח בעת חתימת החוזה, שכלל שימוש בהנחיות ובטבלאות להערכת ההוצאות. עם זאת, השופט פוסק לטובת הנתבעת, וקובע כי התובעים לא הצליחו להוכיח קיומה של פרקטיקה כללית כזו, ובפרט כזו שהייתה ידועה ברבים, וכי חוזה הפיתוח אינו מצביע באופן סובייקטיבי או אובייקטיבי על כוונה לאמץ את ההנחיות לחישוב החיובים. יתר על כן, השופטת מציינת כי ראיות התובעים לגבי העלויות שנגרמו בפועל אינן מספיקות ואינה מפרטת באילו עבודות יש לחייב את הנתבעת. בנוסף, מזכירה השופטת כי רשלנות התובעים בניסוח החוזה ואיחור בדרישת התשלום תרמו למצב הקיים, ולא יהיה זה צודק לחייב את הנתבעת כעת, מה גם שמדובר בעמותה. השופט דן גם בסוגיית מגרש 62, שלגביו לא נחתם הסכם פיתוח, וקובע כי כל החלטה בעניין זה תהיה מוקדמת מדי. בסופו של דבר, התביעה נדחית, וכל צד אחראי להוצאותיו. פסק הדין אינו משמש כפסק דין בעניין מגרש 62, שכן הוא דורש בדיקה נוספת. פסק הדין ניתן ביום 6.1.2005.