ת"א 34245/03

תקציר

הנתבעת התקשרה עם התובעת בהסכם עסקי לשירותי סליקה וציוד קצה. לטענת התובעת, הנתבעת חייבת להם כספים על בסיס ההסכם העסקי וכרטיס הלקוח שבידי התובעת. התובעת טענה כי החוב נבע מעסקה שנעשתה עם מסמך חסר, כהגדרתו בחוק כרטיסי חיוב, ולכן הנתבע אחראי להוצאות הכספיות. העסקה המדוברת לא בוצעה על ידי בעל הכרטיס, והשם בשובר לא תאם את שמו של בעל הכרטיס. עוד טען התובע כי הנתבע לא פעל בתום לב בכך שלא וידא את זהותו של מבצע העסקה. עם זאת, הנתבעת טענה כי הם ביצעו את העסקה באמצעות ויזה כאל ולא התובעת, ולכן אין לה יריבות עימם. בנוסף, הנתבעים טענו כי לא נודע להם על בעיות כלשהן בעסקה עד שנה לאחר התרחשותה, מה שגרם להם נזק בלתי הפיך. לאחר ששקל את הראיות והעדויות, פסק השופט לטובת התובע. השופט קבע כי העסקה אכן בוצעה עם מסמך חסר, והנתבע לא הראה כל ראיה להטעיה בנוגע לתנאי ההסכם העסקי. זאת ועוד, השופטת הסכימה עם טענת התובע כי על הנתבעת, כספקית, מוטלת האחריות לוודא את זהותו של מבצע העסקה. מאחר שהנתבעים לא עשו כן, הם היו אחראים לתוצאות הכספיות. השופט דחה גם את טענת הנתבע בדבר אישור העסקה, וציין כי העסקה המקורית אושרה אך לא הופקדה, ואין כל הוכחה לכך שהפס המגנטי הועבר. כתוצאה מכך, השופט הורה לנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 2500 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ונכנס לתוקף באופן מיידי.