דנ"פ 818/21

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לבקשה לדיון נוסף בתיק של הרשעה ברצח וגזר דין. המבקש הורשע בתחילה ברצח ונידון ל-25 שנות מאסר על בסיס הסדר טיעון והערכה פסיכיאטרית. עם זאת, תיקון חדש לחוק, חוק העונשין (תיקון מס' 137), הפחית את העונש המרבי על הרשעות מסוימות ברצח. כתוצאה מכך, ביקש המשיב (ככל הנראה התביעה) להקל בעונשו במספר מקרים, לרבות זה של המבקש. התיקון מחיל בדיעבד עבירה אחרת, המתת חסד בנסיבות של אחריות מופחתת, על הרשעות מסוימות ברצח, שהעונש המרבי עליה הוא 20 שנה. בית המשפט המחוזי הפחית את עונשו של המבקש ל-20 שנות מאסר, ופירש את העונש המקורי כמוצדק בשל הפרעה נפשית, ולא בשל מצוקה נפשית קשה שנגרמה כתוצאה מהתעללות מצד המנוח. המבקש ערער על החלטה זו וטען לקיצור נוסף ל-15 שנים, אך בית המשפט העליון דחה את הערעור פה אחד. בית המשפט העליון קבע כי עבירת המתת חסד בנסיבות של אחריות מופחתת חלה רק אם בגזר הדין המקורי צוין במפורש ההצדקה לעונש מופחת בנסיבות המפורטות בתיקון. מאחר שבגזר הדין המקורי לא צוין במפורש אף אחת מהנסיבות הללו, בחן בית המשפט העליון את פרטי המקרה וקבע כי יש להפחית את עונשו של המבקש ל-20 שנות מאסר מכוח ההוראה הנוגעת להפרעה נפשית. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי אין להפעיל שיקול דעת שיפוטי במקרה זה ופירש את גזר הדין על סמך המידע המצומצם הקיים. הבקשה לדיון נוסף בתיק נדחתה, כאשר בית המשפט לא מצא טעויות מהותיות בפסק הדין. השופט הנדל הביע הסתייגות מסוימת מתחולת "כלל הגיליוטינה", אך הסכים עם התוצאה.