עת"מ 14295-11-11

תקציר

העותרים, שהם הורים המתגוררים בישראל, הגישו בשנת 2007 בקשה לרישום ילדם, העותר מס' 3, כתושב קבע בישראל. הילד היה אז מתחת לגיל 14. עם זאת, הבקשה נדחתה משום שהילד לא יכול היה לעמוד בדרישת מרכז חיים בישראל במשך שנתיים, תנאי לאישור. לאחר מכן פנו העותרים לבית המשפט, שקבע כי הבקשה נדחתה כדין. שנתיים לאחר מכן ביקשו העותרים הכרעה בבקשה המקורית, אך המשיבים ראו בה בקשה חדשה ושוב דחו אותה מאותם נימוקים. העותרים טענו כי יש לראות במועד הבקשה הראשונית את המועד הקובע לבחינת גילו של הילד, הגם שדרישת השנתיים לא התקיימה באותה עת. הם טענו כי עמדת המשיבים אינה סבירה וסותרת פסקי דין קודמים, לרבות בעניין סרור, והסתמכו על הנוהל החל בבקשות לקטינות. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי דרישת השנתיים היא תנאי מהותי לזכאות וכי "המועד הקובע" צריך להיות לאחר התקיימות תנאי זה. בית המשפט הסכים עם עמדת המשיבים וציין כי הדרישה להוכיח מרכז חיים של שנתיים היא תנאי סביר וחוקי. מאחר שהעותרים לא חלקו על כך שילדם לא עמד בתנאי זה בעת הגשת הבקשה הראשונה, הגיע בית המשפט למסקנה כי עמדת המשיבים מוצדקת. לפיכך, העתירה נדחתה, ובכך חיזקה את חוקתיות הדרישה ודחתה את טענות העותרים.