ת"א 49167-11-22

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לסכסוך כספי בין התובעים לנתבע שנבע משותפויות בתחום היהלומים והזהב שהוביל למספר הליכים משפטיים. בתחילה חויבו התובעים לשלם לנתבע 109,000 דולר, וכך עשו, אך התביעה הוגשה בערעור והוחזרה לבית המשפט המחוזי. לאחר מכן הפחית בית המשפט המחוזי את הסכום ל-49,076 דולר, מה שהוביל את התובעים לבקש החזר של תשלום היתר. הנתבע סירב, בנימוקים שונים, והתובעים עתרו לבית המשפט. השאלה העיקרית הייתה האם התביעה עדיין תקפה, שכן הנתבע טען כי היא פקעה מכוח תקופת ההתיישנות. בית המשפט מצא כי תביעת התובעים אכן תקפה, שכן היא נופלת תחת סעיף 21 לחוק ההתיישנות, הקובע כי פסק דין בתובענה אינו טעון ביצוע ואינו כפוף להתיישנות. בנוסף, בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין צוין במפורש כי על הנתבעת להשיב לתובעים סכומים ששולמו ביתר. בית המשפט קבע גם את סכום ההשבה, תוך אימוץ חישובי התובעים בסך 312,329 ₪, בהם הודה הנתבע בהליכים קודמים. סכום זה, בצירוף שכר טרחת עורך דין צמוד בסך 15,000 ₪, בתוספת ריבית, היה על הנתבע לשלם לתובעים. ההחלטה התקבלה על סמך גרסת התובעים לאירועים, שכן תצהיר הנתבע בוטל. ככלל, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים את הסכום ששולם ביתר בתוספת ריבית, הוצאות משפט והוצאות משפט.