ע"פ 253/78

תקציר

גזר הדין נובע מתיק של קשירת קשר לביצוע רצח. הנאשם, נתן ברנס, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה על סעיף 2 לחוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועשקה), התשכ"ג-1963, ונידון לשנתיים וחצי מאסר. ברנס ערער על ההחלטה וביקש לבטל את הרשעתו ולזכות את עצמו, אך בית המשפט העליון דחה את הערעור. ההרשעה נבעה מההסכם של ברנס עם שכנתו, ריקה סלומון, לרצוח את בעלה. סלומון פנתה לברנס והציעה לשלם לו כדי שיהרוג את בעלה. ברנס טען כי האבקה שנתן לסלומון לא הייתה רעילה, וכי לא הייתה לו כל כוונה להרוג את הבעל - הוא רק רצה להוציא כסף מסלמון. רוב בית המשפט המחוזי האמין להודאתו של ברנס ולעדותה של עדה, ארלט מור, כי ברנס קיבל כסף מסלומון וסיפק לה אבקה לא רעילה, שהיוותה הונאה בנסיבות מחמירות. השופט המתנגד, כבוד הנשיא ב. כהן, סבר כי ההודאה אינה יכולה להוות בסיס להרשעה בשל חוסר עקביות בדבריו של ברנס. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך, וקבע כי ההגנה לא הופתעה מההאשמות, וכי לברנס הייתה הזדמנות להגן על עצמו. עוד קבע בית המשפט כי הנסיבות המחמירות היו ברורות וכי הצגת ההודאה קבילה. לבסוף, הרוב מצאו ראיות מספיקות כדי לאשר את נכונות הודאתו של ברנס ולא ראו סיבה להתערב בגזר הדין. השופט שמגר, השופט ויתקון והשופט כהן הסכימו עם פסק הדין והערעור נדחה.