עת"מ 49687-01-11

תקציר

השופט, ד"ר קובי ורדי, פותח בפירוט הבקשות שהוגשו בעתירה, הנוגעות לטיפול במבקשי מקלט בישראל ולנהלים המסדירים את בקשותיהם למקלט. העותרת מבקשת מבית המשפט למנוע תחולה רטרואקטיבית של נוהל חדש, בלתי סביר לכאורה, לטיפול בבקשות מקלט, שיושם ביום 2.1.2011. לחילופין, מבקש העותר לבטל את ההחלטה לדחות את בקשת המקלט בישראל, או ליתן להם שהות לארגן את יציאתם מהארץ. מאות עתירות דומות הוגשו בחודשים האחרונים, רובן על ידי מהגרים כלכליים המנסים להכשיר את שהותם בישראל. לאחר מכן מסכם השופט את הרקע המשפטי הרלוונטי, לרבות הצטרפותה של ישראל לאמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ולפרוטוקול משנת 1967, ואת העקרונות המשפטיים המסדירים את גירושם של אנשים שנשקפת סכנה לחייהם במדינה שאליה הם מגורשים. השופט מתווה גם את הנוהל הישן לטיפול בבקשות מקלט, שכלל סינון ראשוני של נציבות האו"ם לפליטים, ואת הנוהל החדש, שהוא מהיר ומחמיר יותר, ואינו מאפשר בחינה מחודשת של החלטות. השאלה המשפטית העיקרית, לדברי השופט, היא האם ניתן להחיל את הנוהל החדש רטרואקטיבית על בקשות שהוגשו לפני 2.1.2011, ואם כן, מציינת השופטת, יש להצדיק זאת כסבירה ומידתית. שאלה נוספת העולה היא האם דחיית בקשה על הסף לפי הנוהל החדש היא סבירה. השופט מדגיש כי בכל מקרה על המדינה לעמוד בדרישות הפרוצדורליות ולהגן על זכויותיהם של מבקשי המקלט. השופט מסביר את הגישה שיש לנקוט בעת בחינת בקשות לצווי ביניים במקרים אלה. ראשית, יש לדחות עתירות שלכאורה ריקות מתוכן, וכל מטרתן להרוויח עוד זמן בארץ. בכלל זה, במקרים בהם אין ראיות לסכנת חיים אם יגורש העותר, או כאשר העותר מיצה את שהותו החוקית בישראל. שנית, יש ליתן צו ביניים למקרים שהם לכאורה מהותיים, המצביעים על סכנה לחיי העותר, ולקבוע מועד לדיון. שלישית, במקרים אחרים, בית המשפט ישקול את הראיות והעובדות הספציפיות כדי להכריע בבקשה לצו ביניים. השופט מבהיר כי טענות כלליות ומעורפלות בדבר סכנת חיים אינן מספיקות ואין לקבלן. בהתייחס למקרה הספציפי שלפנינו, מוצא השופט כי טענת העותר, לפיה נשקפת סכנה להקרבת משפחתם עם שובם לגאנה, אינה נתמכת בראיות מספיקות. יתר על כן, העותרת לא שקלה את האפשרות לעבור להתגורר בתוך גאנה כדי למנוע סכנה זו. השופט מגיע למסקנה כי העתירה נעדרת שחר ודינה להידחות, ועל כן נדחות גם הבקשות לסעד ביניים והארכת מועד להסדרת היציאה. ההחלטה מתקבלת בהיעדר הצדדים, והשופט בוחר שלא לחייב את עורכי הדין של העותר בהוצאות אישיות, תוך שהוא מצפה מהם להפנים את האמור לעיל ולהגיש עתירות רק במקרים המתאימים.