ע"א 545/85

תקציר

בית המשפט העליון איחד ארבעה ערעורים הנוגעים לזכויות פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, בגין תאונות המסווגות גם כתאונות עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, התשכ"ח-1968. במקרים אלה מדובר בעובדים שהשתמשו בכלי רכב בבעלות מעסיקיהם במהלך תאונות. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם נפגעים או התלויים בהם יוכלו לתבוע לפחות 25% מהפיצויים לאחר ניכוי דמי הביטוח הלאומי. בעבר, הפיצוי לא עלה על הפנסיה בשלושה מקרים, עם עודף קל באחד. בית המשפט העליון קבע כי בעוד שהנפגע או התלויים בו זכאים בצדק לפיצויים, הוראות החוק חייבות למנוע כפל פיצויים – הן מצד האחראי והן מתגמולי הביטוח הלאומי. בית הדין הבהיר כי מעסיקים המשלמים דמי ביטוח נושאים בעקיפין בנטל הפיצויים, ופוטרים אותם מתביעות שיפוי. כמו כן, מבטחי אחריות ונזקי גוף עומדים בנעלי המעביד ומגבילים את התביעות המוסדיות נגדם. הפטורים המוענקים למעסיקים חלים על נסיבות שבהן הם מספקים כלי רכב לשימוש העובדים, ומבטיחים שהפיצוי ישקף רק נזקים אמיתיים. יש לציין כי בית המשפט התייחס גם לפיצויים לתלויים צעירים במהלך השירות הצבאי, תוך מתן תמיכה מוגבלת בשל כיסוי הוצאות המחיה על ידי הצבא. בפסקי הדין הודגשו ההבחנות בין שיפוי מעסיקים לבין אחרים, המוכתבות על ידי המסגרת החקיקתית הרחבה יותר, המונעת השבה כפולה בלתי הוגנת ומקיימת יחס שוויוני בין הקשרים מפצים שונים. ככלל, פרשנות דקדקנית זו משקפת התאמה של הוראות חקיקה מרובות, המקיימות את כוונת המחוקק תוך הבטחת פיצויים מאוזנים של הקורבנות ללא נטל מופרז על מעסיקים או מבטחים.