סע"ש 46550-07-20

תקציר

בית הדין מצא כי העובדת אכן ביצעה גניבה ממעסיקה במשך תקופה של כמעט שנתיים, ובהיקף משמעותי, בכך שלשלה לכיסיה כספים שהתקבלו מלקוחות ללא רשות. העובד הודה בגניבה במהלך שיחת חקירה עם המעסיק, אולם בית הדין לא מצא את מסמכי ההודאה עליהם חתם העובד כאמינים בשל הנסיבות בהן נחתמו. העובדת לא הורשתה לצאת מהחדר במהלך חקירה שנמשכה שבע שעות, והיא אוימה במעורבות משטרתית ובעיקול על דירתה אם לא תשתף פעולה. עוד קבע בית הדין כי התנהלות המעסיק במהלך החקירה הייתה מניפולטיבית ופסולה. עם זאת, ראיות אחרות, לרבות סרטוני אבטחה ומסמכים חשבונאיים, תמכו בטענת המעסיק כי העובד גנב כספים. בית הדין קבע את סכום הגניבה על סך של 141,713 שקל, אותו על העובד להחזיר לחברה כפיצוי כספי. בית הדין לא פסק למעסיק פיצוי לא ממוני, שכן לא מצא נסיבות מיוחדות במקרה זה. כמו כן חויב העובד לפצות את המעסיק בגין חלק מההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהגניבה, בסך 33,296 שקל, לרבות עלות חוקר פרטי ודמי תמלול. באשר לתביעת העובדת, פסק בית הדין לטובתה והורה למעסיק לשלם לה 55,007 ש"ח בגין שכר שלא שולם, פדיון חופשות, דמי הבראה והפרשי הפרשות לפנסיה. המעסיק לא קיים שימוע כדין בטרם פיטר את העובדת, וכן גרם לה עוגמת נפש בהתנהלותו במהלך החקירה. לפיכך חויב המעסיק לשלם לעובד פיצויים בסך 20,000 ₪. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאותיו המשפטיות.